כוכב לכת: קיירי אירווינג איש השנה ב-NBA
לא דוראנט, לא לברון, וגם לא ווסטברוק. איש השנה ב-NBA הוא קיירי אירווינג. בזמן שכל הכוכבים רצים להתאחד ב"סופר טימס", הוא בחר אחרת. ה'דוד דרו' לא נצמד לשבלונות ולא מתפשר על להיות מספר 2, כמו ניימאר שהחליט לעזוב את מסי כדי להוביל, אבל שונה
2017 הייתה שנה מסעירה באופן כללי, אולי יותר מכל ב-NBA. מרוץ ה-MVP הכי גדול ב-20 השנים האחרונות, שיא טריפל דאבלים בלתי נתפש של ראסל ווסטברוק, העברת הלפיד בגמר מלברון ג׳יימס לקווין דוראנט (לפחות על פי KD עצמו), קיץ של התחמשויות אדירות - פול ג׳ורג׳ וכרמלו אנתוני לאוקלהומה סיטי, כריס פול ליוסטון, גורדון הייוורד לבוסטון, עומרי כספי לגולדן סטייט (טוב נו, אדיר בעולמנו הצר), ג׳ימי באטלר למינסוטה ועוד ועוד ועוד - וכל זה לפני פתיחת עונה מלאה בקווי עלילה מרתקים, בראשם אם ולאן יעזוב לברון ג׳יימס ביולי. אז מלכתחילה צריך להדגיש - בחירת סיפור אחד, אירוע אחד מתוך רכבת ההרים של 2017 בליגה הטובה בעולם, תעשה עוול למארג הנהדר הזה.
ועדיין, אין ברירה. צריך לבחור. אבל אפשר להגדיר קריטריון די פשוט שיכול לסנן חלק מהאירועים הגדולים שעשו לנו את השנה - האם אותו אירוע לא רק עזר להגדיר אותה, אלא גם את מה שעתיד לבוא אחריה, כשדפי לוח השנה יתחלפו ל-2018, אולי אפילו 2019, 2020 ומעבר?
בפריזמה הזאת, המעבר של קיירי אירווינג מקליבלנד לבוסטון מאפיל על כל היתר, הגם שבמובנים רבים הוא חסר תקדים. טרייד בין שתי קבוצות בצמרת הקונפרנס, של אחד מעשרת השחקנים הטובים בליגה, זעזוע במאזן הכוחות של קבוצות העל.
כל זה ברור. מה שיותר גדול הוא הדרך שהובילה לשם. קיירי אירווינג, מספר 2 (על הגופיה ודה פקטו) בקבוצה השנייה בטיבה בעולם, אמר את מה שאיש לא אמר לפניו, קל וחומר כוכב וכישרון בסדר הגודל שלו - אני לא רוצה לשחק עם לברון.
הקשר בין אירווינג לאביו מיוחד והדוק וקיירי קיבל ממנו את ההשראה למצוא לעצמו את הזהות, הדרך שלו כאדם וכשחקן. נלוו לכך השנה כל מיני אמירות שהרימו גבות, כנראה במכוון - העולם שטוח, כריסמס זה לא חג. זה לא שהוא משוגע, הוא פשוט בוחן את הגבולות, את התקרה, כמו מישהו שמגלה מחדש את החופש שלו.
הוא עצמו כבר הודה שחלק מדבריו הם בגדר ניסויים חברתיים, ניסיון שלו לפקפק באקסיומות של הקהל הרחב. אפילו הפרסומת האחרונה שעשה עם נייקי קולעת בול לראש שלו – "find your groove", אומר הכוכב, כמי שלא מתאים לו להיצמד לכללים ולשבלונות. העולם אומר ישר, קיירי רוצה ימינה, שמאלה, אחורה וסיבוב.
העולם אומר סופר טימס, איחוד כוחות של סופרסטארים, זו המודה ולשם צריך להתיישר. זה מה שעשו ביוסטון ובאוקלהומה סיטי. אירווינג החליט הפוך. הוא לא רק ביקש לעזוב את האימפריה של לברון ג׳יימס, הוא רצה ללכת למיאמי, ניו יורק, סן אנטוניו או מינסוטה. ארבע קבוצות שמייצגות אפשרות בנייה של משהו חדש - ובכולן סביב סגלים צעירים ומבטיחים, לא לאליפות מחר בבוקר, יותר לדרך ארוכה שיכולה לעצב את אירווינג, שבגיל 25 ביקש להתחיל ללמוד איך להנהיג.
בוסטון, ששמה כנראה לא עלה מיד כי היה קשה לדמיין ששתי קבוצות כאלה ייכנסו לטרייד אחת עם השנייה, מתאימה לדפוס הזה. וכמו שהיה יכול לקרות עם גרג פופוביץ׳ או טום ת'יבודו, בסלטיקס מקבל אירווינג הזדמנות ללמוד והוא מאמץ אותה בשתי ידיים.
אירווינג עזב קבוצה של איש אחד כדי להצטרף לתהליך קבוצתי, לא על מנת להשתלט עליו. המספרים מאשרים את זה - קיירי זורק וקולע פחות מבעונה שעברה, מוסר פחות אסיסטים, משחק פחות דקות, אבל לומד לעשות הכל יותר ביעילות.
חלק מהירידה מוסברת בסגנון האיטי יותר של בוסטון, אבל לא רק. אפילו בהגנה, עקב אכילס שלו בכל 6 העונות בקאבס, הוא מתעלה ומשתפר בהדרגה. הדירוג ההגנתי שלו הוא הגבוה בקריירה והאחוזים שקולעים יריביו ירדו מכל הטווחים. בדצמבר חלה נסיגה בהיבט הזה, אבל סביר לייחס אותה לדעיכה כללית של בוסטון אחרי פתיחה לוהטת, תוצאה של ירידת מתח טבעית במהלך העונה הסדירה הארוכה ועייפות מעומס משחקים מוגבר.