קווין לאב חיכה על קו השלוש. כמו שהוא אוהב. לברון ג'יימס התחיל בתנועה משמאל, כידרר מתחת לסל של בוסטון, ומצא אותו בפינה הימנית. לאב לא חיכה יותר מדי. הוא עלה ותפר את השלשה השישית שלו לאותו ערב. הקאבס עלו ליתרון 93:101, ושמרו עליו בדרך ל-0:3 על בוסטון, שניער מעשית את הסלטיקס העיקשים. עם 6 מ-10 לשלוש, נראה סוף-סוף שלאב מוצא את מקומו בהתקפה של קליבלנד. אלמלא קלי אוליניק היה עוקר לו את הכתף כעבור שלושה ימים, היתה לנו אפילו הזדמנות לראות אם יש לכך המשכיות.
בלעדיו, הפך טריסטן תומפסון לאקס-פקטור של הקאבס. משחקו ההתקפי הרבה פחות מלוטש, סגנונו בכלל הרבה יותר פרוע, ומורכב מריחופים בצבע, ליקוט ריבאונדי התקפה וסלי אשפה. ברגעים הטובים שלו, והיו הרבה כאלה, TT פשוט שינה לגמרי את תוכנית המשחק של היריבה, שנאלצה לרדוף אחריו ולנחש מאיפה יגיע הטיפ-אין, במקום להתרכז בסכימות ההגנתיות וביציאה להתקפות מעבר. עם ההתעלות של תומפסון, שמיוצג על ידי אותו סוכן כמו לברון, וכאשר לאב מסיים חוזה בתום עונה מלאת התכתשויות עם ג'יימס, נראה שהשאלה באיזה מספר 4 תבחר קליבלנד תזכה לתשובה די פשוטה.
היא אכן הייתה פשוטה, רק לכיוון ההפוך. קווין לאב סגר במהרה חוזה של 113 מיליון דולר לחמש עונות, והחליט להישאר בבורדו-זהוב. לטריסטן תומפסון אין חוזה עד עכשיו, וגם אם יפתח בסופו של דבר את העונה בקאבס, המרירות שליוותה את הקיפאון הארוך במשא ומתן עוד עלולה לתת את אותותיה.
קריאת גיוון
הקאבס היו בכל עונת 2014/15 תחת זכוכית מגדלת עצומה. המועדון שרצה לעשות תפנית של 180 מעלות, הביא מאמן שלברון לא הכיר וספק אם העריך, ואז הופתע כאשר לברון החליט לחדש את נדריו לאיזור הולדתו. צעירים נהרו בכמויות אדירות לטריידים, וטרנים הוחתמו לפי קילו, סגל מלא אגו וחורים יצא לדרך, ואז שינה את פניו תוך שתי יממות בתחילת ינואר, ומצא את הדרך אל האושר. כולנו כבר הזמינו מראש את הספר שלברון או דייויד בלאט יוציאו על העונה ההיא, אבל בסופו של דבר הם יצאו ממנה עם פשרה: מספיק קרובים לאליפות, ועדיין מאוכזבים.
הקיץ הנוכחי כבר עמד בסימן שקט ורגיעה, והחלמה מפציעות. רוב השחקנים החשובים פרט לתומפסון (לאב, שאמפרט, דלאבדובה וגם ההוא, ג'יימס) נשארים, האופטימיות שפעה, תוספות קטנות התבצעו באיזורים חשובים עם מו וויליאמס ביצירתיות, ריצ'רד ג'פרסון בכנפיים וסשה קאון מתחת לסל, ובמבט-על, גם ההחלטה להעדיף את לאב נשמעת בסך הכל הגיונית.
תומפסון הצליח להטיל אימה על שתי קבוצות מאותגרות ורטיקלית כמו אטלנטה וגולדן סטייט. אבל עקרונית, מדובר בשחקן התקפי מאוד מוגבל. לא מספיק גבוה ועבה כדי להחזיק את עמדת הסנטר 35 דקות במשחק, לא מהווה איום בכלל מחוץ לצבע כדי לפתוח הגנות כפאוור פורוורד (רק 19 זריקות משם בכל הפלייאוף, אם כי בציוות עם מוזגוב, דווקא הסנטר הרוסי עזר בקליעות מחצי מרחק), ומתקשה לפרוח בסגנון שאינו קרב חפירות. בפלייאוף כשצריך מישהו שיקפוץ לריבאונד מכריע, אתה רוצה אותו איתך. בעונה הרגילה, כשאתה שואף – ואני מניח שבלאט וגם לברון שואפים לכך – שההתקפה לא תיראה כמו בסדרת הגמר, צריך את הגיוון של לאב.
גיטרה וכינור שני
כשכתפו עדיין כואבת, ישב בתחילת הקיץ לאב עם לברון ועם בלאט כדי לדבר, ובכלל נראה שהמשולש המסובך הזה פותח את העונה הנוכחית בחיוך, שינוי עצום לעומת החשדנות ההדדית שליוותה את כולם קיץ אחד קודם. "חיפשנו דרכים לנצל את סט הכישורים הייחודי של קוו", אמר בלאט, "וזיהינו דרכים כאלה". ג'יימס הוסיף: "לאב הולך לעשות העונה כמה דברים שהוא עשה לפני העונה הקודמת".
לברון, איך הזמן רץ כשנהנים, עבר את גיל 30. אחרי הנטל העצום שסחב על גבו בשנה שעברה, כל הדרך להפסד רביעי בסדרת גמר, כבר אין לו כוח להעמיס קבוצה שלמה על הגב במשך 82 משחקי עונה רגילה נגד הפילדלפיות והברוקליניות של היקום. מצד שני, את העונה הנוכחית קיירי ארווינג פותח בחליפה, כנראה עד ינואר. מו וויליאמס יעשה דברים גדולים, אבל אחריות הכינור השני נמצאת אצל לאב עד להודעה חדשה.
השניים הללו, כולם זוכרים, סיפקו הרבה יותר כותרות מחוץ למגרש מאשר עליו. רק שמה שפוספס בגלל חילופי הקיטורים וההיעלבויות ביניהם, זה שהשניים גם ניפקו יחד כדורסל מצוין כשהם מהווים את אופציות 1-2 בהתקפה. על פי ESPN, בדקות בהן לברון ולאב שיחקו אבל קיירי ישב על הספסל, קליבלנד קלעה 112 נקודות לכל 100 התקפות – נתון טוב מהמספרים ההתקפיים של מכונות מדגם גולדן סטייט או הקליפרס.
יתרונותיו וחסרונותיו של לאב ידועים. החסרונות בעונה שעברה, כך נראה, זלגו מהצד המנטלי אל היכולת. קשה לעבור בבת אחת מתפקיד הראש לשועלים לתפקיד הזנב לאריות, ממועדון בו עץ יכול ליפול ואף אחד לא ישמע למקום בו הזרקורים מסנוורים אותך בכל תנועה, מהסקורר מספר 1 לנושא הכלים של לברון וקיירי. במקרה של שני שחקנים שמאוד מחצינים את רגשותיהם, כמו לאב ולברון, לא היה צורך במצלמות Super Slo-Mo כדי להבחין בחוסר הכימיה.
תרגישו בנוח
עכשיו, הם תקועים ביחד. לפחות עוד שנה. והם זקוקים זה לזה, כדי להצדיק את "ההחלטה" של לאב, כדי להצדיק את ההחלטה של לברון, כדי לגרום לעסק לעבוד. לג'יימס יש מורשת לעבוד עליה ואין לו עונות לבזבז. ששה גמרים זה מכובד, אבל שתי אליפויות? עבורו זה עלבון. עוד לפני שהגיע לגיל 31, רק 58 שחקני NBA צברו יותר דקות ליגה ממנו, מהם תשעה פעילים בלבד, ורק שישה בהיסטוריה צברו יותר דקות פלייאוף ממנו. הרגליים האלה לא ישרדו לנצח, וכבר בגמר 2015 החלו להראות שכאשר צובטים אותו הוא עלול להצתבט. כפי שאומרת הקלישאה, אם לאב וג'יימס לא יהיו תלויים זה לזה, הם יהיו תלויים זה לצד זה.
"כולנו נרגיש יותר בנוח על המגרש", אמר לאב, שיוכל לשחק פנימה-החוצה עם מוסר עילאי ושחקן פוסט פיזי כמו ג'יימס - בכל מיני דרכים. פעם לאב, צלף שלשות אדיר, יחכה על הפרימטר ללברון המכווץ הגנות, ופעם לאב יוציא מתוך שמירה כפולה על הלואו-פוסט מסירת בזק עבור רכבת המשא בגופיה 23, שתגיע בריצה מהירה כדי לרטש את הטבעת. "הכל מתחיל עם לברון, וממשיך ממנו והלאה", סיפר, "אם כל החלקים יתחברו יחד כמו שאנחנו מצפים, נהיה קבוצה שקשה להתמודד איתה".
מעליהם, אם עדיין לא יחתום, ירחף צלו של תומפסון. ברגעים קשים, אולי תתגעגע קליבלנד לאנרגיות המטורפות שהזריק הקנדי הקופצני למשחק של הקאבס. כשלאב שוב יעשה פרצוף בירידה להגנה, ייזכרו כולם שזו מעולם לא היתה הנקודה החזקה שלו (למרות מאמצים ניכרים להשתפר בואכה פלייאוף 2015 - נתוניו הטבעיים עדיין חלשים מאלה של טריסטן) ויאנחו בגעגועים לאיש בגופיה מספר 13.
בחודשיים עד לחזרתו של קיירי, יש ללאב הזדמנות בלתי חוזרת לנער את האבק מהמפלץ שלא ראה אף אחד בעיניים, ושמילא בתופינים את דפי הסטטיסטיקה במינסוטה. למען השלווה הנפשית של כל המעורבים בעניין – וכבר הבנו שקליבלנד ושלווה נפשית לא תמיד הולכות יחד – כדאי לו, הפעם, לתת כתף.
