מאלון, דאנקן, נוביצקי ובארקלי (getty) (צילום: ספורט 5)
מאלון, דאנקן, נוביצקי ובארקלי (getty) | צילום: ספורט 5
Get Adobe Flash player

במבט היסטורי, עמדת הפאוור פורוורד עברה בעשורים האחרונים תור זהב - רוב השחקנים הטובים ביותר בתפקיד הזה הגיעו לשיאם רק אחרי שהמכנסיים הקצרים ותספורת המולט יצאו מהאופנה. כינסנו את ועדת המומחים שלנו לבחירת הפאוור פורוורד הטוב בהיסטוריה לכבוד פתיחת העונה. כל אחד מחמשת הפרשנים שלנו דירג את הטופ 5 שלו כך שהנבחר הראשון קיבל 5 נקודות, השני 4 וכן הלאה. האם שקלול הנקודות מצביע על חוכמת המונים? תחליטו אתם:

5. דירק נוביצקי (נקודות מהוועדה: 6)
גובה: 2.13 מטר
קבוצה: דאלאס
עונות בליגה: 17
ממוצעים: 22.5 נק', 8.1 ריב', 2.6 אס' (בעונה הרגילה); 25.6 נק', 10.1 ריב', 2.5 אס' (בפלייאוף)
אליפות: 1 (2011)

תשאלו כל פאוור פורוורד בליגה וכל אחד יגיד לכם שהשחקן האחרון שהם רוצים לשמור עליו הוא נוביצקי. מה אפשר לעשות נגדו? מעולם לא היה בליגה שחקן כ"כ גבוה, שהיה מסוגל לקלוע ממרחק לא פחות טוב מאף שוטינג גארד. להתייצב מולו בהגנה זה פשוט סיוט - הוא יכול להתגלגל לסל בפיק-אנד-רול, אבל הוא גם המאסטר של הפיק-אנד-פופ. ויותר מכך, במשך השנים הוא שיכלל את זריקת החותמת שלו, פייד-אוויי על רגל אחת, לדרגת אמנות שאין דרך לעצור בעדה.

לא סתם נוביצקי במקום ה-12 בדירוג קלעי כל הזמנים, ותוך שבוע-שבועיים הוא עוקף גם את האקים אולאג'וואן שבמקום ה-11. לא סתם הוא זכה בתואר ה-MVP, לא סתם הוא הוליך את המאבריקס לזכייה היסטורית באליפות מול סוללת הכוכבים של לברון במיאמי. מדובר בכדורסלן האירופי הגדול ביותר אי פעם, ושיסלחו לנו פאו גאסול וטוני פארקר.

4. בוב פטיט (נקודות מהוועדה: 7)
גובה
: 2.06 מטר
קבוצה: מילווקי/סנט לואיס הוקס
עונות בליגה: 11
ממוצעים: 26.4 נק', 16.2 ריב', 3 אס' (בעונה הסדירה); 25.5 נק', 14.8 ריב', 2.7 אס' (בפלייאוף)
אליפות: 1 (1958)

בגיל 17, בוב פטיט הספיק להיחתך מקבוצת הכדורסל של בית הספר התיכון שלו בלואיזיאנה פעמיים ברציפות. ואז קרה משהו ששינה את חייו: הוא צמח 13 סנטימטרים בשנה אחת. כל השאר היסטוריה: פטיט הפך לביג-מן הכי מבוקש במכללות, ואז נבחר שני בדראפט של 1954. זו רק הייתה ההתחלה של קריירה מפוארת.

אין סטטיסטיקות מספיק מפורטות מהשנים המוקדמות ההן, אבל דבר אחד ברור: אף אחד לא קטף ריבאונדים בהתקפה כמו פטיט. על כך הוא ביסס את כל המשחק שלו, וזה מה שעשה אותו לאחד השחקנים הטובים ב-NBA. למעשה, "ביג בלו" היה ה-MVP הראשון בהיסטוריה ב-1956 ומאוחר יותר זכה בפרס פעם שנייה, והוא גם עשה משהו כמעט בלתי נתפש - ניצח את הסלטיקס של ביל ראסל בגמר ב-1958.

3. צ'ארלס בארקלי (נקודות מהוועדה: 15)
גובה: 1.98 מטר
קבוצות: פילדלפיה, פיניקס, יוסטון
עונות בליגה: 16
ממוצעים: 22.1 נק', 11.7 ריב', 3.9 אס' (בעונה הסדירה); 23 נק', 12.9 ריב', 3.9 אס' (בפלייאוף)
אליפויות: אין

אדם זר לו היה מעיף מבט על צ'ארלס בארקלי מבלי לדעת דבר אודותיו, בוודאי היה מרים גבה כשהיו מספרים לו שמדובר באחד הפאוור פורוורדים הכי דומיננטיים אי פעם. הוא היה נמוך מדי, שמן מדי ורבים חששו שלא יוכל להתמודד עם שחקני פנים ברמה הכי גבוהה. אבל היה בסר צ'ארלס משהו נדיר: הרוח והנחישות שלו להתגבר על המגבלות הפיזיות, הולידו את אחד השחקנים הכי מיוחדים בתולדות ה-NBA.

למרות בעיית הגובה והמשקל העודף, בארקלי היה אתלט נהדר. הוא אחד הריבאונדרים הטובים בהיסטוריה, כי הוא עשה בוקס-אאוט כמו שמלמדים בקט-סל. ואחרי שהוא תפס את הכדור, במקום למסור לרכז הוא רץ את כל המגרש וקלע. עם השנים הוא גם פיתח קליעה מצוינת מחצי מרחק, ותמיד הוא היה שחקן חכם.

למרות שלא זכה מעולם באליפות, הוא דווקא התעלה במשך השנים בפלייאוף, ותמיד הקבוצות בהן שיחק היו טובות (הגיע לפלייאוף ב-13 מ-16 עונות). אבל מה שעשה את צ'אק לדמות כל כך איקונית, הוא האופי הצבעוני שלו, אותה כנות שלפעמים סיבכה אותו, ולפעמים משכה אליו אוהדים רבים.

2. קארל מאלון (נקודות מהוועדה: 19)
גובה: 2.06 מטר
קבוצות: יוטה, לייקרס
עונות בליגה: 19
ממוצעים: 25 נק', 10.1 ריב', 3.6 אס' (בעונה הסדירה); 24.7 נק', 10.7 ריב', 3.2 אס' (בפלייאוף)
אליפויות: אין

יש כאלה שמעדיפים איכות, יש כאלה שרוצים דווקא כמות. קארל מאלון היה שילוב של שניהם.
הקריירה שלו היא מופת של יציבות, עקביות ועמידות. לא סתם כינו אותו "הדוור" - הוא תמיד הגיע. למעשה, ב-19 עונות בליגה, רק פעמיים מאלון שיחק פחות מ-80 משחקים, ולכן 3 שחקנים בלבד מקדימים אותו בטבלת שיאני ההופעות בכל הזמנים. הנתון הזה איפשר לו לקלוע סכום דמיוני של 36,374 נקודות בקריירה. לא הרבה, בסך הכל מספיק בשביל המקום השני בהיסטוריה.

מאלון היה שחקן פיזי מאוד. היו לו את כל המהלכים האפשריים בהתקפה, במיוחד בפוסט, וגם בהגנה הוא ידע להתמודד מול כל יריב. יחד עם ג'ון סטוקטון, נוצר ביוטה אחד השילובים הכי טובים אי פעם, וקשה לדמיין את מי מהם בלי האחר. לצערם כי רב, לשיא המשותף שלהם הם הגיעו דווקא בשנים בהן מייקל ג'ורדן נתן סיבוב הופעות אחרון (אם לא מחשיבים את האפיזודה בוושינגטון), ועל כן לא תמצאו טבעת על אחת האצבעות של הדוור.

תמיד יהיו כאלה שיגידו כי מאלון היה לוזר (אחרי הכל, אף אחד לא הפסיד בפלייאוף יותר ממנו), אבל הוא גם סבל ממזל רע. בשורה התחתונה, אפשר לטעון במבט לאחור שאותה ביקורת הפכה אותו במרוצת השנים לאנדר-רייטד, ואולי כדאי שיתחילו להעריך אותו מחדש.

1. טים דאנקן (נקודות מהוועדה: 22)
גובה: 2.11 מטר
קבוצה: סן אנטוניו
עונות בליגה: 18
ממוצעים: 19.8 נק', 11.1 ריב', 3.1 אס', 2.2 חס' (בעונה הסדירה); 21.3 נק', 11.7 ריב', 3.1 אס', 2.3 חס' (בפלייאוף)
אליפויות: 5 (1999, 2003, 2005, 2007, 2014)

בואו נגיד שמעולם לא צפיתם במשחק NBA בחייכם, ואיכשהו התגלגלתם לכתבה הזו. ואז עברתם על הממוצעים של כל אחד מהשחקנים, ושאלתם את עצמכם איך זה יכול להיות שהשחקן שקלע הכי פחות נקודות, הוא דווקא זה שזכה בבכורה. התשובה היא פשוטה: טים דאנקן הוא הכדורסלן הכי שלם ברשימה, אבל לא פחות חשוב, הוא גם השחקן הכי טוב מבחינה קבוצתית.

אין שום דבר ראוותני במשחק של טימי. הוא כמעט ולא מטביע בצורה עוצמתית, ממעט להביע רגשות אחרי סל גדול ויחד עם המדים האפורים של הספרס, הוא לא בדיוק מהווה דוגמא לכוכב האופייני לימינו. אבל כוכבים לחוד, ושחקנים לחוד. את מה שיש לדאנקן בין האוזניים, אי אפשר ללמד. האינטליגנציה שלו היא הדבר שמבדיל אותו מ-99% מהשחקנים האחרים, והיא מה שהופכת אותו לסלע שעליו בנויה השושלת של סן אנטוניו.

למעשה, אפשר לטעון שה"ביג פנדמנטל" הוא גרסא מודרנית של ביל ראסל. השחקן הקבוצתי האולטימאטיבי, גבוה שמסוגל לעשות הכל בהגנה ובהתקפה, ווינר שצובר תארים ולא מפספס לעולם את הפלייאוף. אי אפשר לדעת לאיזה כיוון הקריירה שלו הייתה מתפתחת אלמלא נבחר דווקא לקבוצה של גרג פופוביץ' וקיבל את ההדרכה של דייויד רובינסון. את הספקולציות האלה נשאיר לדמיון. המציאות עצמה מספרת שטים דאנקן הוא הפאוור פורוורד הטוב בכל הזמנים. בלי ספק.

 

חברי הוועדה: שימי ריגר, גיל ברק, עופר "ג'ובה" גרוס, אור זיו, דניאל שחק