כוכב עם כוכבית? קוואי נלחם על המורשת שלו

נסו לחזור לקיץ 2019 ולהיזכר מה חשבתם על קוואי לנארד. הכוכב של טורונטו דאז הוביל את הקנדים לפסגת האולימפוס של הכדורסל, נופף בדגל האליפות לכל האוהדים שהסתכלו עליו בהערצה מלמטה וזכה להשוואות הכי מחמיאות שניתן להעלות על הדעת. "קוואי הוא השחקן הכי דומה למייקל ג'ורדן שראינו", אמר דוק ריברס במהלך אותה סדרת גמר נגד גולדן סטייט, ואם הספקתם להיזכר מה עבר לכם בראש באותם ימים, קיים סיכוי לא רע שהסכמתם (אפילו חלקית) עם האמירה הזו.

זה לא היה מספר האליפויות שעורר את הדמיון לג'ורדן, אלא הסטייל המיוחד. ההרגשה שיש מחסל אמיתי על הפרקט, הווינריות שניצחה סדרה על הבאזר, השליטה האבסולוטית בהתקפה ובהגנה, האחיזה המפורסמת של הכדור ביד אחת והקליעה האוטומטית מחצי מרחק. משהו באותו פלייאוף בלתי נשכח של קוואי הצליח להחזיר את חובבי הענף לשנות התשעים.

אי אפשר לחבר את השם "ג'ורדן" למילה "דמיון" בלי להתייחס לקובי בראיינט ואופיו התחרותי, שבמובן מסוים הזכיר את מספר 23 האגדי הרבה יותר מאשר קוואי והרובוטיות שלו. אבל האופטימיים שבינינו לפני שנתיים לא רק הסתכלו על הדמיון, הם האמינו שללנארד באמת יש את הפוטנציאל להתקרב לפודיום הזהב לצד לברון ג'יימס וג'ורדן. הרי קוואי השלים שתי זכיות באליפות וב-MVP של הגמר בגיל 27, בזמן שלג'ורדן בגיל הזה עדיין לא הייתה הופעה אחת בגמר, כך שניתן היה להבין את ההתלהבות האדירה ב-2019, אבל מאז קרו (וכנראה יקרו) כמה דברים.

לאחר הזכייה עם הראפטורס קוואי יכול היה להצטרף ללברון בלייקרס, אבל הוא בחר דווקא לנצח אותו בקליפרס. בתור התחלה המשימה הייתה לסחוב את הקליפרס לגמר אזורי ראשון אי פעם, ובהמשך - לעשות עוד היכרות בין מועדון כושל לאליפות. מילת המפתח במשימה שקוואי הטיל על עצמו הייתה "לסחוב", כי לראשונה בקריירה הוא מצא את עצמו בתפקיד המנהיג הבלעדי.

אחרי שנים לצד גרג פופוביץ' והביג 3 של סן אנטוניו, ועוד עונה בה הוא נעטף בצמר גפן על ידי טורונטו וקייל לאורי, לנארד ניצב בקו החזית כשמאחוריו צבא שלם. אם הרשינו לעצמנו לעשות לו מעט הנחות אחרי ההדחה בבועה וההופעה החלשה להחריד במשחק השביעי מול הנאגטס, מתוך אמונה שזאת הייתה בסך הכל שנת התאקלמות, העונה הגיע הזמן של קוואי להראות לנו שבכל זאת מסתתר לו מנהיג מאחורי הרובוט.

עוד לפני הסלים בקלאץ' ושאר הפעולות על הפרקט, מנהיג צריך אופי מסוים, ובינתיים עושה רושם שלקוואי אין אותו. הנורות האדומות החלו להידלק בסן אנטוניו כשהפורוורד התלונן על פציעה בזמן שהצוות הרפואי של הקבוצה טען שהוא כשיר (שיחק תשעה משחקים ב-2017/18), ובסיום העונה שעברה ב"אתלטיק" פרסמו כתבה נרחבת על ההתנהגות שלו בקליפרס. בין היתר דווח כי לנארד דרש יותר מדי יחס אישי, ביטל כמה אימונים, קיבל טיפול נפרד מהקבוצה בחימום לפני כל משחק וכן קבע מתי ינוח ומתי ישחק. ה"מנוחה" הזו חזרה על עצמה גם השנה, כולל בשני המשחקים האחרונים של העונה הסדירה, אותם הקליפרס הפסידו בכוונה כדי להימנע מהלייקרס עד גמר המערב ולפגוש את דאלאס.

את ההיסטוריה נוטים לזכור בדיעבד, כך שלהדחה הפוטנציאלית של הקליפרס יהיו כמה וכמה השלכות. ראשית, כולנו נעריך את לאורי הרבה יותר. החותמת של הרכז הוותיק על האליפות ההיסטורית של טורונטו תהיה אפילו יותר גדולה, משום שנבין שהוא בעצם היה המנהיג הגדול של הדינוזאורים. ואז יש את הדרך של הראפטורס לטבעת. אם קוואי ייכשל בקליפרס, עוד ועוד אנשים ישאלו את עצמם איך הוא עשה את זה בקנדה. וכך, במקום להתרגש מסיפור הסינדרלה, יתעסקו הרבה יותר במזל מאחורי הסל ההוא נגד פילדלפיה ובפציעות של הווריירס בגמר.