אלה שהיו זקוקים להוכחה נוספת כי מי שעומד מאחורי איבוד זוהרה של הליגה הטובה בעולם הלוא הוא דיוויד סטרן, הקומישינר הכול יכול של ליגת ה-NBA, צפייה בסדרה ״הריקוד האחרון״ עשויה לספק להם את ראיית הזהב אותה חיפשו. מי ששאל את עצמו כיצד קרה שבשני העשורים האחרונים הפך ה-NBA למשחק מונוטוני, צפוי ובמידה רבה רופס, הסדרה בהחלט אמורה לספק לו את כל התשובות לכך.
הצפייה בסדרה, ״הריקוד האחרון״, חושפת אותנו לעידן שבו הייתה הליגה אמוציונלית, בלתי צפויה, חיה ובעיקר בועטת. הקשיחות הגופנית הופנתה אמנם בכל ערב אל עבר הקבוצה היריבה, אך באותה העת שיקפה אמירה חברתית נרחבת. סגנון המשחק נטול הרסן הצליח לבטא את אופייה של העיר והעניינים הבוערים המתרחשים סביבה. הקשיחות והאמוציות שהפגינו חלק מהקבוצות אפשרו לאוהדים להזדהות באופן חסר תקדים עם קבוצתם. זהו עידן שהתאפיין בסולידריות קבוצתית.
כבר בפרקים הראשונים יכולנו לראות כיצד קבוצות כמו ה"בד בויז", של צ'אק דיילי, הצליחו לממש את הפוטנציאל הטמון בכל שחקן מתוך מעורבות ולכידות חברתית. גם במקרה של הבולס, הריקוד האחרון של פיל ג׳קסון מנפץ את המיתוס כי זו הייתה קבוצה של שחקן שפעל לבדו. אליפויות הקבוצה החלו להצטבר רק כאשר הקבוצה החלה לגבש זהות קולקטיבית ובמקביל בחרה לשחק באופן אגרסיבי.
ניצני השקיעה של אותה תקופה החלו לצוץ לקראת סיום המילניום, אך תור הזהב אשר אפיין את שנות ה-80 וה-90 הסתיים באופן רשמי בשנת 2001, בתזכיר תחת הכותרת "דחיפות, מאבקים ושימוש במרפקים". באותו תזכיר הזהיר סטרן את שחקני הליגה כי מעתה כל מאבק גופני יגרור אחריו הרחקה מיידית ו/או השעיה מהמשחק וילווה בקנסות כבדים. סטרן הנחה את שופטי המשחק להרחיק באופן מידי כל שחקן שמרפקו יבוא במגע מגובה הכתף ומעלה עם השחקן היריב. זאת ועוד, הוא נתן אור ירוק לשופטי הליגה להטיל את הסנקציות גם בעת צפייה בהילוכים החוזרים.
את הסיבה למהלך הדרסטי הסביר סטרן במלים ״אין שום הצדקה למאבק גופני בליגת ה-NBA״. חלומו של סטרן, אם כן, היה להפוך את הליגה לספורטיבית ולחינוכית יותר - כשהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא על ידי הפיכתו של המשחק לסטרילי.
טיהור הליגה מאמוציות ומאבקים פיזיים נחל אמנם הצלחה מזהירה, אך סטרן לא שיער שהמהלך הדרסטי שכפה על הליגה יסלול את הדרך לסוג חדש של אלימות סימבולית, כזו שאינה מתאפיינת בשימוש בכוח פיזי של שחקן כזה או אחר או איום בהפעלתו, אלא כוח המופעל במהלך המשחק על ידי יצירת רושם של עליונות והיבדלות. בהיעדר פיזיות מופגנת, החלופה החדשה נועדה לגרום לשחקן היריב לחוש מושפל, ובכך להימנע מפעילות שתאיים על מקומו של מפעיל האלימות, בעיקר באמצעות מחוות גופניות קנטרניות, דיבור מזלזל ומבט מתנשא.
אותם מופעים החלו לצוץ כבר בשנות ה-90, אך לאחר המהלך של סטרן שוכללו לעין ערוך. פעולות שבאלף הקודם התקבלו מצד השחקנים והתקשורת ללא תגובה חריגה, הוטענו עד מהרה במשמעויות הרסניות. כך לדוגמא, בשנות ה-80, כששחקן נחסם בדרכו אל הטבעת הוא לא צריך היה לעבור את מסכת ההשפלות אותן הוא נאלץ לעבור כיום מצד שחקן ההגנה, התקשורת וברשתות החברתיות. להטביע מעל השחקן היריב בהחלט היה מרגש גם אז, אך בשני העשורים האחרונים פעולה דומה עלולה להביא לסיום הקריירה של השחקן המגן. תשאלו את פרדריק וייס, שחקן נבחרת צרפת, שבחלומותיו הגרועים ביותר לא העלה בדעתו שבסידני 2000 יסיים את הקריירה לאחר שוינס קרטר הטביע מעליו והפך אותו בין לילה לאסקופה נדרסת בכל הרשתות החברתיות.
ההטבעה של קרטר היוותה ציון דרך משמעותי, היא הוכתרה בקרב אוהדי כדורסל כ״דאנק המוות״ ושינתה את כללי המשחק באזור הצבע. בעקבותיה נוצרה מציאות מטרידה, שבה שחקנים חוששים לבצע חסימה מתחת לסל שמא יהפכו לבדיחה. לראייה, לפני מספר חודשים במהלך המשחק בין ממפיס לקליבלנד, ג׳ה מוראנט ריחף מעל קווין לאב בדרך להטבעה. למזלו של לאב הוא החטיא אותה, אבל מיד בתום המשחק אמר לאב: ״כל כך שמחתי שהוא החטיא את הדאנק הזה, הילד כמעט גמר לי את הקריירה״.
אם לא די בכך, בשני העשורים האחרונים גם שינוי כיוון ("קרוסאובר"), שכתוצאה ממנו מאבד השחקן היריב את יציבותו, קיבל כינוי משפיל: ״שבירת קרסוליים״. זאת ועוד, בשום תקופה שהיא בהיסטוריה של ה-NBA לא נוכחנו לתופעה שבה שחקנים חושפים את שריריהם בהפגנתיות מתריסה אל עבר השחקן היריב לאחר מהלך התקפי. בהיעדר מגע פיזי, המחווה הגופנית נועדה להשפיל את השחקן היריב ולאותת לו כי הוא חלש ממנו גופנית.
באופן אירוני, בעקבות המהלך של סטרן, התפתחה מציאות אבסורדית שבה דחיפות בוטות ומרפקים מופנים כלפי שחקנים המשתייכים לאותה קבוצה, אך בניגוד לפעם, בעידן הנוכחי הם הוטענו במשמעות סימבולית של אחווה ופרגון קבוצתי. לראייה, ניתן לראות כיצד שחקנים מתוגמלים בדחיפות אגרסיביות וצעקות מצד חברי קבוצתם בירידתם לפסק זמן. במציאות זו, אין שופט בעולם שיעז להטיל על השחקנים סנקציות.
הבעיה היא שהאלימות הסימבולית אינה נתפסת כאלימה כלל, אלא מצטיירת בקרב מרבית האוהדים כמשעשעת ובלתי מזיקה. גם התקשורת, שבעבר נהגה לגנות את האלימות הגופנית, נוטה כיום להלל ולהאדיר את צורתה החדשה באמצעות סופרלטיבים והילוכים חוזרים. עם זאת, השלכותיה של האלימות הסימבולית על ליגת ה-NBA ואל מחוצה לה הרסניות לעין שיעור. היא הפכה שחקנים לפאסיביים באזור הצבע, מהחשש שמא יהפכו ללעג ו/או יקנסו.
לפיכך, אין זה מפתיע כלל שהמשחק הפך למטווח שלשות מייגע נטול מאבקים פיזיים, המטשטש את ייחודיותם וזהותם של שחקנים רבים. במלים אחרות, היעדר החוצפה והפחד משיימינג, הפכו את הליגה כולה לכור היתוך של כדורסלנים בעלי סגנון משחק דומה. יש לזכור שבעידן הרשתות החברתיות, האלימות החדשה חלחלה בקצב מהיר כמעט לכל בית על פני הגלובוס. שיטוט מהיר מראה כיצד ה"הכשר" לבזות ולהשפיל שחקנים תפס תאוצה בחצרות הבתים בהן ניצב חישוק, במגרשי משחקים שכונתיים ובאולמות כדורסל בבית ספר. אם לזה כיוון סטרן כשדיבר על ליגה חינוכית יותר, ניתן לקבוע בוודאות כי נחל כישלון חרוץ.
ד"ר אסף לב הוא אנתרופולוג חברתי, ראש תחום מחקר ומרצה בחוג לספורטתרפיה בקריה האקדמית אונו ובבית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה. בעבר כדורסלן מקצועני בליגת העל.
