(getty)
(getty) | צילום: ספורט 5
ההתחלה היתה צולעת. בירד ומג'יק (getty)
ההתחלה היתה צולעת. בירד ומג'יק (getty) | צילום: ספורט 5

בהיסטוריה של הספורט העולמי, ספק אם היה רגע כזה: 11 מהאתלטים הטובים בתחומם משתפים פעולה ביניהם בקבוצה אחת. וזה קרה ב-1992, כשצירוף כוכבים (תרתי משמע) הוביל ליצירתה של קבוצת הכדורסל הטובה ביותר שאי פעם דרכה על רצפת פרקט - "נבחרת החלומות", שייצגה את ארה"ב באולימפיאדת ברצלונה.

זה לצד זה התקבצו לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, פטריק יואינג וצ'ארלס בארקלי, ג'ון סטוקטון וקארל מאלון - ואחד, מייקל ג'ורדן. הסוף זכור לטובה: הנבחרת האמריקאית החזקה פירקה כל מה שזז, בדרך להשבת מדליית הזהב לארצם של החופשיים והאמיצים, ארבע שנים בלבד אחרי המפלה הכואבת מול ברית המועצות השנואה. אבל את תחילת הדרך, פחות זוכרים - והיא לא היתה מושלמת כלל.

פרקים 5 ו-6 של הסדרה "הריקוד האחרון" צפויים לעלות לשידור בתחילת השבוע הבא (בארץ ניתן יהיה לצפות בהם ביום שני בבוקר במסגרת "נטפליקס"), ולפחות ע"פ הפרומואים עשויים לעבור בציר הזמן אל הרגע הזה - מייקל ג'ורדן, בקיץ שלאחר הזכייה השנייה ברציפות באליפות, חוזר לאולימפיאדה כשהוא בשיאו, ולצידו כל מי שהיה רגיל לשחק נגדו כל השנים.

אבל מה שנגמר בתור סיפור הצלחה, החל בצורה מעט צולעת - שלא לומר, מביכה ממש. בסרט דוקומנטרי אחר שצולם לפני כמה שנים והופק ע"י רשת הטלוויזיה של ה-NBA, במלאת עשרים שנה ליצירתה של הנבחרת, תועד סיפורה המלא, וגם את הקושי של ייצור הרמוניה עם כל כך הרבה אגו, על המגרש ובחדר ההלבשה.

עשו היסטוריה לא מתועדת. נערי הקולג' (getty)
עשו היסטוריה לא מתועדת. נערי הקולג' (getty) | צילום: ספורט 5

חשוב לזכור: מדובר במקרה נדיר, שבו כל שחקן ראה בעצמו כוכב, ולא בהכרח שחקן קבוצתי. במקרה של ג'ורדן זה כמעט מובן מאליו, אבל בירד וג'ונסון למשל רק לא מזמן היו השליטים הבלתי מעורערים של הליגה בזכות עצמם; בארקלי ויואינג כבר פיתחו קריירות מרשימות, מאלון וסטוקטון התחילו את דרכם כמובילים של היוטה ג'אז בדרך להצלחה אדירה. וזה חרק באימונים הראשונים, תחת המאמן צ'אק דיילי.

"פטריק (יואינג) אמר: אני לא אשחק עם דייב (רובינסון), אני אשחק נגדו; מייקל אמר: אני לא אשחק עם מג'יק, אני אשחק נגדו", הודה לארי בירד בסרט הדוקומנטרי. "רציתי להוכיח שאני יותר טוב מקארל מאלון בעמדת הפאוור פורוורד", הוסיף בכנות אופיינית צ'ארלס בארקלי, והרשימה נמשכה ונמשכה. האימונים לא צלחו. השחקנים היו עסוקים יותר במריבות מאשר בשיתוף פעולה, ודיילי החליט לשלוף שפן מהכובע, שיאחד את חבורת היחידים לקבוצה: הפחד מכישלון.

המאמן החליט לקיים משחק אימון ראשון, נגד חבורה נבחרת של שחקני קולג'ים. ביניהם היו שמות כמו בובי הרלי (אז שחקן מצטיין במכללות) וכריס וובר, מי שיהפוך להיות כוכב NBA בעצמו ביום מן הימים, כולל בנבחרת האולימפית של ארה"ב. "רציתי רק לא להביך את עצמי", הודה הרלי. הם היו שחקנים מוכשרים, אבל בוודאי לא תחרות עבור כוכבי העל כמו מי שעמד בצד השני. נשמע קל? טעות. השחקנים הצעירים והנמרצים לא התקשו לקלוע מול היריבים, שפשוט לא ידעו מה לעשות יחד על המגרש.

"אם חשבו שכל אחד ירצה כדור משלו, ויכדרר עד הנצח, מה שקרה הוא ההפך הגמור: הם מסרו יותר מדי", סיפר ג'ק מקולום, עיתונאי ה"ספורטס אילוסטרייטד". "לא ידענו איך לשחק ביחד", הודה סקוטי פיפן. "לא רצינו לדרוך אחד לשני על האצבעות". הדרים טים לא הצליחה לחבר משחק מוצלח, וחבורת שחקני הקולג' חגגה על המגרש, בדרך ליתרון דו ספרתי מול שחקנים ש-11 מתוכם יסיימו כחברי "היכל התהילה". אלא שאז, משהו מוזר עוד יותר קרה.

הסוף היה טוב (getty)
הסוף היה טוב (getty) | צילום: ספורט 5

"פתאום שמתי לב שמייקל ג'ורדן לא משחק", סיפר לארי בירד. "פניתי לצ'אק ושאלתי: מה קורה? הוא ענה: 'אנחנו בסדר'", הוסיף עוזרו, מייק ששבסקי. ההפרש הלך וגדל על המגרש, אבל דיילי - המאמן המנוסה שזכה בשתי אליפויות עם דטרויט פיסטונס - ידע בדיוק מה הוא עושה.

"הוא פשוט ויתר על המשחק", הודה ששבסקי. "זה היה מאוד מספק עבור צ'אק שהובסנו ככה", הודה מייקל ג'ורדן, "עכשיו היינו צריכים להקשיב לו". כשהעיתונאים נכנסו לאולם, בתום המשחק שהיה סגור לתקשורת, לוח התוצאות נמחק. היום שבו כוכבי הקולג'ים הביסו בקלות את "נבחרת החלומות", לא זכה לתיעוד בזמן אמת.

"לא הרבה אנשים היו עושים את זה", אמר ששבסקי על דיילי, "אבל הוא עשה את זה. הוא הבהיר להם: אתם יכולים להפסיד. זה היה מבריק מבחינתו". אפקט ההלם עבר בהצלחה. יום למחרת, נערך משחק חוזר בין אותם נערי קולג' לשחקני נבחרת החלומות, שלא התקשו להחזיר עניינים לקדמותם והביסו אותם בקלות.

משם, הנבחרת האמריקאית זרמה בהרמוניה בלתי רגילה: הם דילגו על כל יתר הנבחרות, סיפקו שורה של הצגות ראווה בברצלונה, ובסוף החזירו את מדליית הזהב למקומה הראוי (לפחות בעיניהם של האמריקאים). אבל רחוק מעיני המצלמות והזרקורים, באחר צהריים אחד, חבורת שחקנים צעירים רשמה לעצמה את ההישג הגדול ביותר שאפשר היה לדמיין: היא הביסה את הנבחרת הטובה בעולם. עם קצת עזרה מצ'אק דיילי.