sportFive1012395
צילום: ספורט 5
ג'ורדן וקוקוץ'. עשה לו סיכול ממוקד (Getty Images)
ג'ורדן וקוקוץ'. עשה לו סיכול ממוקד (Getty Images) | צילום: ספורט 5

איך מישהו כל כך טוב יכול להיות כל כך רע? זו השאלה שהסתובבה לי בראש אחרי שני הפרקים האחרונים. איך מישהו שמסוגל להגיע לפסגות הכי גבוהות של היכולת האנושית, מסוגל להיות אכזר, לפעמים מרושע, בדרכו אל הפסגה? ואולי אלה, בעצם, שני הצדדים של אותו המטבע?

יותר מהכל, עושה רושם ששני הפרקים האחרונים של "הריקוד האחרון" (פרקים 5 ו-6) ביקשו - באופן מודע או לא מודע - להוריד את הרושם (שהצטייר מהפרקים הראשונים), שמדובר בסדרה "מטעמו" של מייקל ג'ורדן. ברור לכל בר דעת שמה שג'ורדן לא רצה שייחשף, כנראה לא נחשף; ובכל זאת, שני הפרקים האחרונים מבקשים לפרק את המיתוס. למצוא גם את הצדדים הפחות זוהרים בתוך גיבור הילדות שכולנו גדלנו עליו.

וזה עבר דרך שלוש דוגמאות עיקריות, לכאורה שונות לגמרי: ה"סיכול הממוקד" שביצע לטוני קוקוץ', חבר עתידי לקבוצה, כדי להוכיח נקודה לג'רי קראוס; ההתמכרות להימורים, כולל ההתערבבות עם גורמים מפוקפקים למדי; ובעיקר - ההחלטה המאוד בעייתית שלא להתייצב לטובתו של המועמד השחור הראשון לסנאט בצפון קרוליינה, הארווי גאנט, מול גזען מוצהר בשם ג'סי הלמס. הרגע שבו ג'ורדן יכול היה לעשות משהו לטובת הקהילה ממנה בא עם הכוח שצבר, אבל בחר להפנות את הגב, לפחות באופן פומבי.

התמונה שיוצאת היא תמונה של ג'ורדן עילאי על הפרקט, אבל מאוד לא מושלם מחוצה לו. איש מורכב, אובססיבי לעתים, דורסני מאוד באופיו. רחוק מלהיות "מאמי לאומי". אבל זה בדיוק הצד השני של הדורסנות על המגרש: אי אפשר להיות ווינר מטורף כל כך על הפרקט, בלי להיות ווינר מטורף בחיים. מי שחשב שהדבר הזה יכול להתקיים, כנראה שהבעיה היא אצלו. או אצלנו.

ג'ורדן ובראיינט.
ג'ורדן ובראיינט. "מקולל בדיוק כמוהו" (Getty Images) | צילום: ספורט 5

כי בסופו של דבר, עם כל הפרסומות האדירות שג'ורדן עשה, בסוף הפרסומת שמגדירה אותו הייתה דווקא של חברו/יריבו, צ'ארלס בארקלי - זו שבה קרא לעבר המצלמה "I Am Not A Role Model". אני לא עובד בשבילכם, הוא אמר כמעט מפורשות בחלק האחרון של פרק 6, אני עובד בשביל עצמי. אני לא כאן כדי להיות המחנך של הילדים שלכם, כדי להיות דמות שתוכלו להעריץ, אני כאן כדי לעשות את מה שאני יודע לעשות. על זה משלמים לי. וזהו.

מאחורי התענוג הג'ורדני, ומאחורי העובדה שהוא מגשים את חלומם של לא מעט מהצופים ביציע או בטלוויזיה, מסתתר היום יום הסיזיפי הזה: לא להפסיק לרדוף, לא להפסיק לרצות לנצח, אפילו לא ב"קרוב לקיר" או בגולף. כל הזמן לחפש אתגר ודרייב מחודש, גם בדברים הכי קטנים. להיות נכון לדרוס כל מה שבדרך, כדי לסיים כמנצח. כשג'ורדן דיבר על קובי בראיינט המנוח בחייו, הוא אמר שהוא "מקולל בדיוק כמוהו". וזו הקללה בדיוק: הידיעה ששום דבר לא יספיק לך לעולם. משם, נולדת הגדולה של ג'ורדן. זה הסוד מאחורי הקסם הגדול.

וזו כנראה הסיבה שבגללה, לא בטוח שאנחנו רוצים "To Be Like Mike".

"אני לא צריך שום דבר, אני רק חוגג,
אני לא האבא, לא האמא שלכם, לא השומר
רק אדם שהוא על המיקרופון,
אז תנו לי לבדר אתכם".