מסיר כתמים: השיעור שכולנו למדנו מקובי

איפשהו באמצע שנות ה-2000, קובי בראיינט היה האדם הבודד ביותר בעולם.

שניים מהאנשים הכי משמעותיים שליוו את הקריירה שלו מהרגע הראשון עזבו. פיל ג'קסון בעוצמה מיוחצנת, כולל ספר מלא טינופים מנוסחים בשפה הכי גבוהה שקיימת, ושאקיל אוניל בטרייד שלא השאיר מקום לספק למה זה קרה. פרשת קולורדו גרמה לספונסרים כמו מקדונלדס ונוטלה להחליט שלא מחדשים את החוזה. רודי טומג'אנוביץ', מאמן מוערך ואיקוני, החליט לחתוך באמצע העונה. בקבוצה שלו פתחו בחמישייה אנשים כמו צ'אקי אטקינס וכריס מיהם. העונה של הלייקרס נגמרה מוקדם מאוד, הרחק מהפלייאוף. לרגע, היה נדמה שהעולם מחפש לעצמו גיבורים אחרים, ושה-NBA לומדת להסתדר בלי קובי בראיינט.

קובי בראיינט לא יכול היה לשאת את המחשבה הזו. באמת? אחרי 4 גמרים ב-5 עונות ו-3 טבעות אליפות, ככה זה ייגמר? בשנים של דשדוש ובינוניות עד הפרישה הבלתי נמנעת?

אי שם באמצע סדרת גמר 2005 בין סן אנטוניו לדטרויט, סדרה שהיתה מופת לכל הכדורסל ההגנתי, האיטי, החופר, שיש מי שמתגעגעים אליו היום, ושהיתה סיוט לרייטינג – יצאה ההודעה על שובו של פיל ג'קסון. עוד לא ידענו את זה אז, ולא ידענו עד כמה, אבל בדיעבד, זו היתה הודעה על שובו של קובי בראיינט.

בעונה שאחרי, הוא כבר היה מלך הסלים, קלע 81 על טורונטו, קלע 60 בשלושה רבעים על דאלאס, קלע וקלע וקלע וסחב את הלייקרס לפלייאוף. בקיץ שאחרי, הוא שינה מספר גופיה ל-24. במקום המספר 8, שהיה סכום הספרות 143 שהיו מספר הגב שלו במחנה הקיץ של אדידס, הוא עבר למספר השעות ביממה, סוג של הדגשת הרצון שלו להיות אדם חדש. "24 זו צמיחה והתבגרות", הסביר אז, "הנתונים הפיזיים שלי כבר לא נמצאים שם באותה העוצמה, אבל רמת הבגרות גדולה יותר. נישואין, ילדים, להתחיל להחזיק בפרספקטיבה נרחבת יותר כאחד האנשים המבוגרים יותר בקבוצה עכשיו, במקום להיות אחד הצעירים. דברים מתפתחים".

קובי בראיינט הראה לנו איך אפשר ליפול לתהום ולחזור לפסגה. לזכור רק צד אחד באישיות שלו, לא יעשה עמו צדק. מפרחח למנהיג, מלוזר לווינר למגה-לוזר למגה ווינר, מאדם שבגד באשתו לאדם שגידל למופת משפחה עם 4 ילדות, משחקן שהספונסרים בורחים ממנו למפיק סרטים שזוכה באוסקר, מאחד שבלתי נסבל לשחק לצדו לשחקן שכולם רצו בקרבתו, מ-8 ל-24. משחקן שהוא הדוגמה ליסודות מחורבנים ולאנוכיות, לשחקן שאת ה"ממבה מנטליטי" שלו ואת המובים שלו מנסה להעתיק כל זאטוט שצפה בו והולך לזרוק כדור לסל.

דווקא טאריק בלאק, כיום במכבי תל אביב ואז חברו לקבוצה, היה הראשון שקיבל מקובי חיבוק אחרי משחק הפרישה ההוא נגד יוטה. "כולם יזכרו אותך כספורטאי, אבל רצית שיכירו אותך באמת", כתב אמש באינסטגרם שלו, "כששאלתי אותך איך אתה ממשיך להצליח גם כשאתה מתחת לרדאר בימים אלה, ענית לי 'הייתי תחת אור הזרקורים כל כך הרבה שנים, שאני כבר לא צריך אותו יותר'".

בסופו של דבר, הניגודים האלה ליוו את בראיינט לתוך הערפילים הכבדים שרבצו ליד קלבאסאס, קליפורניה, אתמול ב-9:47 בבוקר שעון אל.איי. הוא נהרג עם בתו ושאר יושבי המסוק דווקא כשנסע כדי לשחק כדורסל, כדי לעשות את ג'יאנה שחקנית טובה יותר. במשך שנים הוא לא הקשיב למה שכולם אמרו עליו, ועכשיו כולם מדברים רק עליו. הוא השאיר לאחרים במודע ובמכוון את אור הזרקורים, כולל ללברון ג'יימס שעקף אותו רק כ-14 שעות קודם, ופתאום אור הזרקורים כוון אליו, הכי חזק שיש. כל כך הרבה אנשים שנאו בחיוך את קובי בין בראיינט, עד שאין פלא שדווקא היום, כל העולם אוהב אותו.