רבע שעה לפני שמתחיל המשחק בין בוסטון לאינדיאנה, טי ג'יי ליף עוד עובד עם משקולות במסדרון המחבר בין חדרי ההלבשה. "אל תעשה הליכת נשף סיום תיכון!", גוער בו מאמן הכושר של הפייסרס. "וואט דה פאק דו יו מין?", משיב הפורוורד המבולבל ומיד זוכה להסבר מפורט על הדרך הנכונה לבצע את תרגיל המשקולות.
הדקות שלפני המשחק הן זמן טוב להמשיך לעבוד על שיפוצים ותיקונים, בסגנון ההליכה ובכל דבר אחר, כי גם בערב הזה ליף לא יעלה על הפרקט, הפעם בגלל כאבים ברגל. מתוך 56 משחקים של אינדיאנה העונה, כולל הניצחון המרשים הלילה (בין שישי לשבת) בחוץ על בוסטון, ליף שותף ב-42 ושיחק בהם רק 9.5 דקות בממוצע למשחק, מקום 43 מתוך 47 רוקיז ב-NBA העונה. לפעמים זו פציעה כזו או אחרת, לפעמים פשוט החלטה של המאמן נייט מקמילן, אבל כך או אחרת, כמו רוקים רבים שהיו לפני ויהיו אחריו, ליף מגלה איך החיים ב-NBA שונים מכל מה שהכיר עד היום: "הנסיעות הן מה שמעייף, אנחנו כל הזמן בדרכים. אבל זה חלק מהכיף ואני מחכה לחלק השני של העונה", הוא אומר בריאיון לאתר ערוץ הספורט, שנערך לאחר אימון הקליעות בבוקר המשחק בבוסטון.
אחרי שנה אחת בלבד ב-UCLA, ליף יצא לדראפט ונבחר על ידי הפייסרס במקום ה-18. לפניו נבחרו ג'סטין ג'קסון (15), שמתקשה להרשים במדי סקרמנטו, ג'סטין פאטון (16) שעדיין לא קיבל דקה העונה במינסוטה ודי ג'יי ווילסון (17), שמשחק רק 3.3 דקות בממוצע למשחק במילווקי. אחריו (19) נלקח ג'ון קולינס, שמספק עונת רוקי מצוינת באטלנטה האיומה והבא בתור (20) היה הארי ג'יילס, שגם הוא עדיין ממתין לדקות הבכורה שלו בליגה, אצל סקרמנטו: "כל מי שנבחר לפניי הרוויח את זה ביושר", אומר ליף, "אני לא מסוג השחקנים שבאים למשחק כדי להוכיח משהו למי שנבחר לפניי. אני רק מנסה להיות השחקן הכי טוב שאני יכול להיות, על השאר אין לי שליטה".
ליף, בן 21 באפריל הקרוב, נולד בתל אביב ב-1997, בשעה שאביו בראד שיחק במדי מכבי תל אביב בשלהי הקריירה הפנטסטית שלו בישראל. כשטי ג'יי היה בן שנתיים וחצי, אחרי שבראד פרש, המשפחה חזרה לארצות הברית, לאזור סן דייגו, שם הילד התפתח כשחקן כדורסל, בין היתר תחת אביו שאימן אותו בתיכון המקומי: "היו לנו עליות וירידות עם זה. לא הייתי מחליף את זה בחיים, אבל לפעמים זה לא היה פשוט. המשחק היה 'בא איתי הביתה' והיינו ממשיכים לדבר עליו במקום להתנתק. בסופו של יום, אני חושב שזה עזר לי להיות שחקן יותר טוב ויותר קשוח".
בגיל 18 ניסה ליף להיכנס לנבחרת הנוער של ארצות הברית, אך לאחר שנופה הצטרף לבסוף לנבחרת ישראל, אותה הוביל לגמר אליפות אירופה דרג ב' ולחזרה קצרה לדרג א', כאשר את הטורניר באוסטריה בו נטל חלק הוא מסיים כ-MVP: "אני רוצה לחזור מתישהו ולשחק עם נבחרת ישראל", הוא אומר ומתפנה לענות לשאלה שהעסיקה רבים לאחר שנבחר בדראפט - האם הוא הישראלי השלישי ב-NBA (אחרי כספי ומקל) או שמא אי אפשר לראות בו ככזה: "אני רואה בעצמי גם ישראלי. לא חייתי יותר מדי זמן בישראל, אבל נולדתי שם, אני אזרח ואני רוצה להיות חלק מהנבחרת בהמשך. החוויה שלי עם הנבחרת הייתה מדהימה, נהניתי מכל רגע עם השחקנים והמאמנים. אני עדיין בקשר עם כמה מהחבר'ה שהיו שם וזה משהו שאשמח לשחזר. לא נראה לי שזה ייצא בקיץ הבא, כי יש לי התחייבויות לפייסרס, אבל בתקווה שכן מתישהו בעתיד. עוד לא דיברתי עם עומרי כספי, אבל אני בטוח שנשוחח גם על זה כשהקבוצות שלנו ייפגשו. ההורים שלי נהנו מהחיים בישראל מאוד, הם מדברים על זה עד היום. ישראל היא חלק גדול מהמשפחה שלי".
ההורים, בראד וקרן, גדלו שניהם באינדיאנה לפני שהגיעו לישראל, לקריירה שהחלה בגליל עליון אי שם ב-1982, הגיעה לשיאה עם האליפות המיתולוגית ב-1993 והסתיימה עם עוד שלוש אליפויות במכבי תל אביב ועוד עונה כעוזר מאמן הצהובים. זמן קצר לפני שהגיע לישראל, בראד נבחר בסיבוב השביעי של הדראפט על ידי הפייסרס, אך מעולם לא זכה לשחק ב-NBA. עכשיו, טי ג'יי סוגר מעגל: "מצחיק איך הדברים הסתדרו ככה. לפני הדראפט התאמנתי אצל רוב הקבוצות שהחזיקו בבחירות 13 עד 22 ובערב הדראפט שמעתי הרבה דברים, אז הכל יכול היה לקרות, אבל אני שמח שככה זה הסתדר. קיבלתי טיפים גם מסטיב אלפורד, המאמן שלי ב-UCLA, שהתחיל את הקריירה שלו במכללה באינדיאנה".
כאמור, את העונה היחידה שלו בקולג' הוא העביר ב-UCLA ("מבחינת מזג האוויר, ברור שהייתי מעדיף להישאר ב-LA. אין דבר כזה בעולם", הוא מודה). בעונה הבודדת שלו במדי הברוינס, שיתף פעולה עם יריבו מימי התיכונים בקליפורניה, לונזו בול, שהפך לחבר קרוב: "לונזו ואני הולכים דרך ארוכה ביחד. אני מכיר אותו ואת המשפחה שלו הרבה שנים ואנחנו קרובים מאוד", ליף מספר על מי שמכונים לעיתים "הקרדשיאנס של ה-NBA", "זו משפחה מאוד נעימה. מקרוב זה נראה מאוד שונה לעומת מה שרואים מבחוץ. אין לי יותר מדי סיפורים על לוואר", הוא מתנצל, "תמיד הייתי קרוב יותר ללונזו ולאחים שלו, פחות ללוואר".
הכתבים שמסקרים את הפייסרס אומרים שבקבוצה די מרוצים מההשתלבות של ליף וש"גם ככה לא ציפו ממנו ליותר מדי. הוא בסך הכול רוקי". רובם לא מודעים כלל לקשר שלו לישראל, לעובדה ששיחק במדים הכחולים-לבנים בעבר, או לכך שבמקומות מסוימים בעולם טי ג'יי הוא בעיקר "הבן של". ב-NBA, גם אם עונת הרוקי שלו חווה לא מעט תקלות אופייניות, הוא עדיין נחשב להבטחה ויקווה להיות מוכן ברגע הנכון, אם וכאשר הפייסרס המפתיעים לטובה העונה יצליחו לשמור על מקומם בשמינייה הראשונה במזרח ויעלו לפלייאוף. עד אז, יש זמן לעבוד על תיקונים, גם רבע שעה לפני שעוד משחק יוצא לדרך.
