לאב חשף: "עברתי התקף חרדה במהלך משחק"

במאמר שפורסם היום (שלישי) ב-The Players' Tribune, פורוורד קליבלנד קווין לאב חשף שסבל מהתקף חרדה במהלך המשחק מול אטלנטה ב-5 בנובמבר האחרון. במכתב שכתב, השחקן שיתף איך החוויה שינתה את נקודת המבט שלו עבור בעיות נפשיות.

הוא כתב: "ב-5 בנובמבר, ממש אחרי המחצית מול אטלנטה הוקס, קיבלתי התקף חרדה. זה הגיע משום מקום. בחיים לא היה לי אחד כזה לפני, אפילו לא ידעתי אם זה משהו שקיים באמת, אבל זה אמיתי לגמרי - אמיתי כמו לשבור את היד או לנקוע את הקרסול. מאז אותו יום, כמעט כל מה שחשבתי על הבריאות הנפשית שלי, השתנה.

אף פעם לא הרגשתי נוח לשתף יותר מדי על עצמי. חגגתי 29 בספטמבר, ובערך לאורך כל הזמן הזה הגנתי על הפרטיות שלי. הרגשתי נוח לדבר על כדורסל, אבל זה בא באופן טבעי. היה לי הרבה יותר רשה לשתף על חיי הפרטיים, ואם להסתכל לאחור, הייתי יכול להרוויח הרבה אם היה לי מישהו לדבר איתו לאורך השנים.

אבל אני לא שיתפתי - לא את המשפחה שלי, לא את חבריי הקרובים, לא את הציבור. היום, אני מבין שאני צריך לשנות זאת. אני רוצה לחלוק חלק מהמחשבות שלי על התקף הפאניקה ומה קרה לי מאז. אם אתם סובלים בשקט כמוני, אז אתם יודעים איך זה מרגיש שאתם חושבים שאף אחד לא מבין אתכם. באופן חלקי, אני רוצה לעשות את זה עבור עצמי, אבל בעיקר אני רוצה לעשות את זה בגלל שאנשים לא מדברים על הבריאות הנפשית מספיק. וגברים ונערים ככל הנראה אחרונים ברשימה.

אני יודע את זה מניסיון. כשאתה גדל, אתה מבין מהר מאוד איך נער אמור להתנהג. אתה לומד מה זה "להיות גבר". זה כמו ספר חוקים: "תהיה חזק. אל תדבר על הרגשות שלך. תתמודד בעצמך". אז במשך 29 שנים של חיי, הלכתי אחרי ספר החוקים. אני כנראה לא מחדש לכם משהו, אבל הערכים של הגברים והקשיחות נמצאים סביבנו כל הזמן, מקיפים אותנו כמו אוויר ומים. הם מאוד דומים לדיכאון או חרדה בצורה מסוימת.

אז במשך 29 שנים ראיתי בהפרעה נפשית כבעיה של אחרים. כמובן, ידעתי ברמה מסוימת שאנשים מרוויחים מכך שהם מבקשים עזרה ונפתחים. פשוט מעולם לא חשבתי שהדברים האלה בשבילי. עבורי, זו הייתה צורה של הבעת חולשה שהייתה יכולה לפגוע לי בקריירה הספורטיבית, או לגרום לי להיראות מוזר או שונה".

ואז הגיע התקף החרדה.
זה קרה בזמן משחק.

זה היה בחמישי בנובמבר, חודשיים ושלושה ימיים אחרי שחגגתי 29. היינו בבית מול אטלנטה במשחק ה-10 של העונה. הייתה לי התנגשות של לא מעט דברים בו זמנית. הייתי לחוץ מבעיות משפחתיות. לא ישנתי טוב. על המגרש, הציפיות מאיתנו וההתחלה במאזן של 4:5, היו כבדות מדי עליי.

ידעתי שמשהו מוזר כמעט מיד אחרי הפתיחה.

ריחפתי לגמרי בפוזשנים הראשונים. זה היה מוזר, והמשחק שלי פשוט לא היה שם. שיחקתי 15 דקות בחצי הראשון וקלעתי סל אחד בנוסף לשתי זריקות עונשין.

אחרי המחצית, הכל הכה בי. המאמן טיירון לו הזעיק פסק זמן וכשהגעתי לספסל הרגשתי את הלב שלי דופק מהר מאוד מהרגיל. אחרי זה לא הצלחתי לנשום. קשה לתאר, אבל הכל ממש הסתובב, כאילו המוח שלי ניסה לצאת מחוץ לראש שלי. האוויר הרגיש דליל וכבש. הפה שלי היה יבש. אני זוכר שעוזר המאמן שלנו צעק משהו שקשור להגנה. אני הנהנתי, אבל לא באמת שמעתי מה הוא אמר. בנקודה הזאת התחלתי להשתגע. כשקמתי ללכת לכיוון המגרש, ידעתי שאני לא יכול לחזור לשחק. באמת, לא יכולתי לעשות את זה פיזית.

המאמן ניגש אליי. אני חושב שהוא הרגיש שמשהו לא בסדר. מלמלתי משהו כמו "אני כבר אחזור", ורצתי מהר לחדר ההלבשה. עברתי מחדר לחבר, כאילו אני מחפש משהו שאני לא יכול למצוא. קוויתי פשוט שהלב שלי יפסיק לפעום כל כך מהר. זה היה כאילו הגוף שלי ניסה להגיד לי "אתה עומד למות". סיימתי על הרצפה בחדר האימונים, שוכב על הגב, כשאני מנסה לאגור מספיק אוויר לנשימה.

החלק שלאחר מכן מטושטש מבחינתי. מישהו מהארגון של קליבלנד לקח אותי לקלינקה. הם בדקו אותי. הכל היה נראה בסדר, דבר שגרם לי להקלה, אבל אני זוכר שעזבתי את בית החולים וחשבתי "רגע, מה לעזעזאל קרה שם?".

חזרתי למשחק מול הבאקס כעבור יומיים. ניצחנו, קלעתי 32 נקודות. אני זוכר כמה הוקל לי לחזור למגרש ולהרגיש כמו עצמי. אבל אני זוכר בבהירות כמה שמחתי שאף אחד לא גילה למה עזבתי את המשחק מול אטלנטה. מספר אנשים במועדון ידעו, ברור, אבל רוב האנשים לא ואף אחד לא כתב על זה.

כמה ימים נוספים חלפו. דברים הלכו מצוין על המגרש, אבל משהו ישב עליי.

למה הייתי כל כך מודאג שאנשים ידעו?

זו הייתה קריאת השכמה, הרגע הזה. חשבתי שהרגע הקשה היה התקף הפאניקה. זו היה ההיפך. עכשיו אני תועה למה זה קרה - ולמה לא רציתי לדבר על זה.

תקראו לזה סטיגמה או פחד, או חוסר ביטחון - אפשר לקרוא לזה בכמה מושגים - אבל מה שהדאיג אותי לא היה הפחדים שלי אלא כמה קשה לדבר עליהם. לא רציתי שאנשים יתפסו אותי כמישהו פחות אמין כחבר לקבוצה.

זו הייתה טריטוריה חדשה עבורי ומבלבלת. אבל הייתי בטוח לגבי דבר אחד: לא הייתי יכול לקבור את מה שקרה ולהמשיך קדימה. כמה שחלק ממני רצה, לא הייתי יכול להרשות לעצמי לסלק את ההתקף והכל מסביב. לא רציתי להתמודד עם הכל בעתיד, שאולי זה יהיה יותר גרוע.

אז לכאורה עשיתי דבר אחד קטן שהפך לדבר גדול. הקאבס עזרו לי למצוא מטפל, וקבעתי פגישה. אני חייב לעצור פה ולהגיד: אני הבן אדם האחרון שחשב שיראה מטפל. אני זוכר אני זוכר שהייתי שנתיים או שלוש בליגה, חבר שאל אותי למה שחקני NBA לא רואים מטפלים. גיחכתי על הרעיון. אין סיכוי שמישהו מאיתנו ידבר עם מטפל. הייתי בן 20 או 21, וגדלתי על כדורסל. אף אחד לא דיבר על מה מתמודדים בפנים. אני זוכר שחשבתי, מה הבעיות שלי? אני בריא, אני משחק כדורסל למחייתי. ממה יש לי לדאוג? אף פעם לא שמעתי על אתלט מקצועי שמדבר על בעיות מנטליות, ולא רציתי להיות היחיד. לא רציתי להיראות חלש. בכנות, לא חשבתי שאני צריך את זה. כמו שהספר אמר - תגלה את זה בעצמך, כמו שכולם מסביבי תמיד עשו.

אבל זה קצת משונה כשאתה חושב על זה. בליגה, אתה מאמן מקצוענים לכוונן את החיים לתחומים רבים. מאמנים ותזונאים היו חלק מחיי במשך שנים. אבל אף אחד מהאנשים האלה לא יכול היה בדרך שהייתי צריך כששכבתי על הרצפה והתקשתי לנשום.

עדיין, הלכתי לפגישה הראשונה שלי עם המטפל סקפטי. הייתי עם רגל מחוץ לדלת. אבל הוא הפתיע אותי. בפעם הראשונה, כדורסל לא היה הפוקוס העיקרי. הוא הרגיש שה-NBA לא היה הסיבה המרכזית שהייתי שם באותו היום, וזה היה מרענן עבורי. במקום זאת, דיברנו על דברים אחרים, והבנתי כמה נושאים מגיעים ממקומות שאתה לא מבין עד שאתה מסתכל עליהם. אני חושב שקל להניח שאנחנו מכירים את עצמנו, אבל ברגע שאתה מקלף את השכבות אתה מגלה כמה יש לגלות.

מאז, נפגשנו בכל פעם שחזרתי לעיר, מספר פעמים בחודש. אחת מפריצות הדרך קרתה לי יום אחד בדצמבר כשדיברנו על סבתא שלי קרול. היא הייתה העמוד של המשפחה. בילדותי, היא גרה איתנו, ובהרבה מובנים היא הייתה כמו עוד הורה בשבילי ועבור האחים שלי. היה לה מקדש של כל אחד מאיתנו בחדר - תמונות, תארים מכתבים על הקיר. היה הייתה מישהו עם ערכים שהערצתי. פעם נתתי לה זוג נעליים חדשים, היא הייתה כל כך מופתעת שהיא קראה י מספר פעמים במשך השנה כדי להגיד תודה.

כשהגעתי ל-NBA, היא הזדקנה, ולא ראיתי אותה כמו שהייתי רגיל. בעונה השישית שלי עם הטי-וולבס, סבתא תכננה לבקר אותי במינסוטה בחג ההודיה. ואז רגע לפני הטיול, היא אושפזה בגלל בעיות בעורקים. היא נאלצה לבטל את הטיול. אח"כ מצבה הדרדר במהירות והיא נכנסה לקומה. מספר ימים לאחר מכן היא מתה.

הייתי מרוסק להרבה זמן. אבל אף פעם לא דיברתי על זה. לדבר על סבתא שלי עם אדם זר גרם לי להבין כמה הכאב עדיין גדול. הבנתי שמה שכאב לי הכי הרבה היה שלא נפרדתי כמו שצריך. אף פעם לא היה לי את הצ'אנס להתאבל, והרגשתי רע שלא הייתי איתה בקשר טוב יותר בשנים האחרונות. קברתי את הרגשות האלה מאז שהלכה לעולמה ואמרתי לעצמי 'אני צריך להתרכז בכדורסל. אתמודד עם זה מאוחר יותר. תהיה גבר'.

הסיבה שאני מספר לכם על סבתא שלי היא אפילו לא בגללה. אני עדיין מתגעגע אליה הרבה וכנראה מתאבל בדרך מסוימת, אבל רציתי לשתף את הסיפור בגלל כמה שזה פתח לי את העיניים לדבר על זה. בטווח הקצר נפגשתי עם המטפל, ראיתי את הכוח של להגיד לדברים בקול. וזה לא תהליך קסם. זה מפחיד ומביך וקשה, לפחות בניסיוני. אני יודע שאתה לא נפטר מהצרות רק מלדבר עליהן, אבל למדתי שעם הזמן אתה יכול להבין אותן טוב יותר והפוך אותן לניתנות לניהול. תראו אני לא רק אומר 'לכו לראות מטפל'. הלקח הגדול בשבילי מאז נובמבר לא היה המטפל - הוא היה להתמודד עם העובדה שהייתי זקוק לעזרה.

אחת הסיבות שרציתי לכתוב על זה היא בגלל התגובות של דמאר על דכאון. שיחקתי נגדו במשך שנים, אבל אף פעם לא יכולתי לנחש שהוא מתמודד עם משהו. זה גורם לך לחשוב על זה שכולנו מסתובבים עם חוויות וקשיים - כל מיני דברים - ואנחנו לפעמים חושבים שאנחנו היחידים שעוברים אותם. המציאות מראה שככל הנראה יש לנו הרבה במשותף עם החברים, הקולגות והשכנים. אני לא אומר שכולם צריכים לשתף על הסודות הכמוסים - לא הכל צריך להיות פומבי וזו בחירה של כל אדם. אבל ליצור סביבה טובה יותר לדבר על בעיות מנטליות... זה משהו שאנחנו צריכים לעשות.

רק בגלל ששיתף מה ששיתף, דמאר כנראה עזר למישהו - ואולי הרבה יותר אנשים ממה שאנחנו חושבים - להרגיש שהם לא משוגעים או מוזרים להתמודד עם דכאון. התגובות שלו עזרו לקחת קצת כוח מהסטיגמה, ואני חושב שיש תקווה.

אני רוצה שיהיה ברור שלא הצלחתי לפענח את כל הדברים. אני רק התחלתי את העבודה הקשה של להתחיל להכיר את עצמי. במשך 29 שנים, נמנעתי מכך. עכשיו, אני מנסה להיות כן עם עצמי. אני מנסה להיות טוב לאנשים בחיי. אני מנסה להתמודד עם הדברים הלא נוחים בחיים בזמן שאני גם נהנה, ואסיר תודה עבור הדברים הטובים. אני מנסה לחבק את הכל, הטוב, הרע והמכוער.

אני רוצה לסיים עם משהו שאני מנסה להזכיר לעצמי בימים אלה: כולם מתמודדים עם משהו שאנחנו לא יכולים לראות.

אני רוצה לכתוב את זה שוב: כולם מתמודדים עם משהו שאנחנו לא יכולים לראות.

בגלל שאנחנו לא יכולים לראות, אנחנו לא יודעים מי עובר מה ואנחנו לא יודעים מתי ואנחנו לא יודעים מדוע. בריאות נפשית היא דבר בלתי נראה, אבל היא נוגעת לכל אחד מאיתנו בשלב מסוים. זה חלק מהחיים. כמו שדמאר אמר: 'אתה אף פעם לא יודע מה האדם עובר'.

בריאות נפשית היא לא רק דבר שאתלטים מתמודדים איתו. מה שאתה עושה למחייתך לא מגדיר מי אתה. זה דבר של כולם. לא משנה מה הנסיבות, כולנו סוחבים דברים שכואבים - והם יכולים לפגוע בנו אם נשאיר אותם קבורים בפנים. לא לדבר על חיינו האישיים לא מאפשר לנו להכיר טוב את עצמנו ולא מאפשר לנו לעזור לאחרים שצריכים. אז אם אתם קוראים את זה ועוברים תקופה קשה, לא משנה כמה קטן או גדול זה נראה לכם, אני רוצה להזכיר לכם שאתם לא מוזרים או שונים ששיתפתם את מה שאתם עוברים.

בדיוק ההיפך. זה יכול להיות הדבר הכי חשוב שתעשו. זה היה בשבילי".