הכי רחוק מה-NBA: על סופ"ש של כדורסל מכללות בבוסטון
עם האווירה הנפלאה ביציעים, והבעיות שמאחורי הקלעים, טורניר המכללות מציג עולם הפוך. ביקור במשחקי הסוויט סיקסטין והאליט אייט שנערכו בבוסטון חידד את ההבדלים הקיצוניים
כדורסל המכללות תמיד היה שונה מה-NBA. בתפיסה, באופי, בסגנון, ברמה כמובן. אבל נדמה שבשנים האחרונות הפערים הללו רק הולכים וגדלים. ה-NBA עברה מהפכה של ממש, בזכות הווריירס והרוקטס והשלשות והדגש על סטטיסטיקות מתקדמות וכו'. כדורסל המכללות לעומת זאת, נותר כמו תזכורת לענף שנדמה לפעמים שכבר לא קיים בעולם הספורט היומיומי שלנו.
החוקים של כדורסל המכללות למשל, דומים לאלו שהיו בכדורסל האירופי לפני כשני עשורים, עם מחציות של 20 דקות (במקום רבעים), אחד ועוד אחד מהעונשין (מה שמאפשר לא מעט קאמבקים משוגעים), קשת שלוש קרובה יחסית (מה שמאפשר עוד לא מעט קאמבקים משוגעים) ושאר חוקים עם טעם של פעם.
אלא שמעבר לחוקים היבשים, יש את החוקים הלא-כתובים, אלה שמאיימים כרגע על כדורסל המכללות והופכים את כל חוויית הצפייה לבעייתית משהו. נגד ה-NCAA עלו בשנים האחרונות עוד ועוד טענות על כך שהשחקנים לא זוכים לתשלום (בעוד המאמנים מרוויחים סכומי עתק) ובכל שנה צצים סיפורים מטרידים על כל מיני קומבינות שנועדו לשכנע שחקן כלשהו להצטרף למכללה כלשהי.
הדחף של המאמנים ושל המכללות ככלל לנצח, כדי להגביר את החשיפה ולהרוויח כמה שיותר כסף, מתנגש לא פעם עם הרצון של ה-NCAA לייצר משהו "טהור". לשחקנים קוראים "student-athletes", עם דגש על היותם קודם כל תלמידים ורק אחר כך ספורטאים ועל שולחן המזכירות מודבק שלט גדול עליו נכתב: "מכינים את הסטודנטים-ספורטאים לחיים". אלא שלא בטוח שההגדרה של השחקנים עצמם לאותם "חיים" תואמת את זו של הארגון שמנהל את העסק.
גם בימים בהם ה-NBA משגשגת והעניין והרמה הולכים ועולים, האווירה ביציעים במשחקי הליגה נותרת מנומנמת לרוב והקהל בא לראות את השואו. בטורניר ה-NCAA, זה ממש לא המצב והקהל, שמלווה את כל ארבע המכללות ומחולק לפינות השונות באולם, מייצר אווירה נפלאה והמון רעש. כאן, בניגוד ל-NBA, אין צורך ביותר מדי הפעלות כמו זריקת טי-שירטס לקהל וכו'. התזמורת והמעודדות/מעודדים עושים את שלהם והאוהדים שרים שוב ושוב את שירי המכללה שלהם. אווירה של יחידה צבאית אחת מול השנייה בישראל, אם תרצו.
גם אפקט ההצגה הכפולה, שלא קיים ב-NBA, עושה את שלו ואחרי שוילאנובה ניצחה את המשחק שלה, הקהל שלה נשאר ונתן הרבה תמיכה לטקסס טק, שהצליחה להעיף את פרדו במשחק השני של הערב.
הטורניר עצמו מורכב למעשה משלושה סופי שבוע של פיינל פור. ניצחת במשחק הראשון, המשכת לעוד משחק באותו אולם. אם תשאלו כל אוהד של מכבי תל אביב, שליווה את הקבוצה לפיינל פור ביורוליג, הוא יגיד שחצי הגמר לא פחות חשוב מהגמר, כי ניצחון במשחק הראשון של סוף השבוע מאפשר להאריך אותו ולא לסיים את החגיגה הזו מוקדם מדי. במשחקי יום שישי ב-TD גארדן בבוסטון, בשלב הסוויט סיקסטין, הנושא הזה הורגש היטב והאוהדים והשחקנים היו יותר משולהבים בשישי מאשר בראשון.
יחד עם זאת, המצב הזה גם שם המון לחץ על השחקנים הצעירים ולראייה, ביום ראשון, למרות הופעה התקפית חלשה (שכנראה הושפעה גם מהעייפות המצטברת), השחקנים של וילאנובה נראו הרבה יותר משוחררים בשפת הגוף שלהם.
למרות שהאזור המזרחי היה "היציב" ביותר מבין ארבעת האזורים בבראקט המשוגע של השנה וסיפק בסוויט סיקסטין שלו את מקומות 1 (וילאנובה), 2 (פרדו), 3 (טקסס טק) ו-5 (ווסט וירג'יניה), זאת לעומת האזור הדרומי למשל, שם אף אחת מהמדורגות 1 עד 4 לא צלחה את הסיבוב השני, הרי שרמת הכדורסל לא הייתה בשמיים בסוף השבוע הזה.
על פי המוק-דראפטים השונים, מיקל ברידג'ס מוילאנובה אמור לרדת מהלוח לקראת סוף הלוטרי (די צמוד ל"אחיו" מיילס, שחקן מישיגן סטייט) וברונסון עשוי להיבחר בסיבוב השני, אבל מלבדם (ואולי גם זאיר סמית' מטקסס טק), לא היו יותר מדי שמות גדולים שהתקבצו באזור שהגיע לשיאו עם שלושת המשחקים בבוסטון.
אולי בשל כך, מי שגנב את ההצגה בסוף השבוע הזה היה בכלל פרשמן, עומארי ספלמן, שמכל אלה שעלו לפרקט של הגארדן, נראה בעל הפוטנציאל הכי גבוה לעשות משהו משמעותי ב-NBA בעתיד. הוא כנראה זקוק לעוד שנה של קולג' כדי להתחזק מעט ולקבל החלטות טובות ומהירות יותר, אבל הגובה (2.05 מטר), לצד היכולת לקלוע שלשות ולעזור בצבע בהגנה בתזמון מושלם, הופכים אותו למועמד הבולט לעשות את הקפיצה.
כאמור, הדימיון בימים אלה בין כדורסל המכללות ל-NBA כמעט ולא קיים (בין היתר בגלל ה"וואן אנד דאן", הכוכבים שהולכים למכללות לעונה אחת ומיד עוברים ל-NBA, עוד לפני שהם מספיקים להכיל את הסגנון שלהם על הקולג'ים) ולכן הקפיצה הזו מסובכת מתמיד. ספלמן, לעומת חבריו ויריביו בסוף השבוע הזה, נראה הכי בנוי למעבר עתידי. הוא אפילו נכנס לחמישיית המצטיינים של האזור המזרחי. תזכרו את השם.