1. משהו בתמונה הזו של סטף קרי לא היה תקין. גולדן סטייט, האלופה, מובסת ללא תנאי מול קבוצה שנאבקת על כרטיס לפלייאוף, שהרכז שלה תפר אותו ואת חבריו עם שיא קריירה, וכל זה קורה במשחק הראשון מאז פגרת האולסטאר, כשמרווח הטעות בדרך לשיא היסטורי הולך ונעשה קטן יותר ויותר. סטף היה צריך לשבת על הספסל במודה סנטר שבפורטלנד עם מגבת ומבט ריק, בוהה אל האופק ועל סכום הנקודות המטפס של דמיאן לילארד. אבל לא. סטף קרי חייך.
זה היה החיוך הטיפוסי שלו. ממזרי, שבע רצון, קצת מתריס. אותו חיוך מרוב הניצחונות העונה, או מרוב הסלים המשוגעים שהכריעו עוד יריבה. כנראה שנצטרך להתרגל לחיוך הזה בשנים הקרובות. זה היה חיוך של שחקן שבטוח בעצמו, שיודע שזו תקלה קטנה בדרך לפרס הגדול. אתה לא מרשה לעצמך לחייך כך בתבוסה אם אתה בן אנוש כאחד מכולנו. אתה מרשה לעצמך, רק כשאתה יודע שהעולם לרגליך, שכולם נושאים עיניים אליך, שעלית לדרגת אל. אתה מרשה לעצמך לחייך כך, רק אחרי שפיצחת את השיטה.
2. הליגה לא יודעת כבר מה לעשות איתו. עד כדי כך. בסוף עונת 1966/67, כדי להתמודד עם התופעה ששמה לו אלסינדור - בהמשך קרים עבדול-ג׳באר - אסרו בליגת המכללות להטביע. לעומת זאת, השבוע הציע מארק קיובן, שבמשך שנים נאבק בדומיננטיות של אחרים, להרחיק את קו השלוש עוד יותר. בליגה בה קרי קולע מתשעה מטר ומעלה ב-67 אחוז העונה, נכון ליום שני בערב, ושאר השחקנים ב-22% בלבד, די ברור מי ירוויח מדבר שכזה. במקום שהליגה תחפש דרכים לעצור את הדיקטטור הנאור, היריבים עוד מציעים לתת לו פרס.
קרי פיצח את השיטה בכמה מובנים. בעוד רוב הרכזים האחרים בני דורו עושים קריירה - ולעתים מסכנים את בריאותם - מכניסות נועזות לסל על שני שומרים, קרי עושה את ההיפך. אולי דווקא אחרי שסבל מקרסוליים שבריריים, הוא הבין איך לסכן אותם כמה שפחות. הזריקות שלו כל כך מהירות, שחרור הכדור כל כך זריז, הטווח כל כך גדול, התנועה ללא כדור כל כך חלקה, הזווית כל כך נכונה, החסימות שמסדרים לו כל כך יעילות - שסטף קולע את הנקודות שלו עם הרבה יותר ריכוז והרבה פחות שחיקה גופנית מאשר מקביליו, מסיים משחקים מוקדם והולך לנוח ולצבור כוחות לקראת המשחק הבא. כאשר קבוצות אחרות צריכות להקריב משחק עבור מנוחה לכוכב שלהן, סטף צובר את אותן דקות מנוחה בארבעה רבעים רביעיים בהם לא צריך אותו בכלל על המגרש.
הוא למד ליצור את מה שעשו מעטים לפניו, כמו קרים עם הסקיי-הוק, וג׳ורדן עם העליונות האווירית. הוא לקח נשק קטלני והוסיף לו שפצורים. במשחק הווידאו שכולם משחקים בו, הוא הפעיל את כל הצ׳יטים שאף אחד אחר לא הכיר. עם שילוב בין גנים, כישרון, התמדה, מדע והפנמה מוחלטת של עקרונות הבליסטיקה, נבנתה כאן מפלצת, פרנקנשטיין כדורסלני מזן מרהיב ומפחיד. הוא יצר את נשק יום הדין של ה-NBA בעידן השלשה: הקליעה המושלמת.
3. עכשיו, כשהנשק הזה בכיסו, קרי יכול להרשות לעצמו הכל. הוא יכול להרשות לעצמו, בדרך לאולם בו לקח אליפות, להצהיר שיהיה שם ריח של שמפניה. הוא יכול להרשות לעצמו שפת גוף שחצנית - ותודה לדריימונד גרין שמשתף פעולה - כמו לחזור להגנה כשהכדור עוד באוויר, או לרקוד איך שבא לו, איפה שבא לו, מתי שבא לו, כאילו אף אחד לא רואה, ודווקא כשהוא יודע שכולם רואים.
במשך שנים קרי התפתח למודל האנדרדוג האידיאלי. למדנו לאהוב אותו כשחקן הנמוך והצנום יחסית, שמנצח את הגוליית של הליגה, על ידי אבן מדויקת שתפגע לו בזווית של 50-55 מעלות, בול בפוני. בשנה שעברה לקראת הגמר נגד לברון, הלביש אחד האתרים את קריינות הפרומו לגמר 2001, בין אייברסון לשאקיל, על ויזואליה לגרסה הנוכחית של הקרב בין דוד לגוליית. זה התאים לנראטיב. רק שמאז, הנראטיב השתנה. ואין כמו הציוץ של לברון אחרי המשחק מול הת׳נדר כדי להבין זאת. זה לא היה ציוץ. זו היתה תחינה נואשת: חטאנו לפניך, רחם עלינו.
קרי מרגיש כיום מספיק בטוח בעצמו כדי להתגרות ביריביו. לפני משחקים, וגם במהלכם. מהמקום בו אוהבים אותו ומעריצים אותו, הוא רוצה לעלות עוד מדרגה, למקום בו מפחדים ממנו, חושבים שהוא מניאק בלתי מנוצח ומעריצים אותו. המקום הכי גבוה בפנתיאון. זה שבו יושב מייקל ג'ורדן.
תחשבו על ג'ורדן מושך בכתפיו לאחר אחת משש שלשות, במשחק נגד פורטלנד בגמר 1992 בו קבע שיא עם 35 נקודות במחצית אחת. יהירות מסוג ה"אני לא יודע איך עשיתי את זה, אבל אתם לא תוכלו לעשות זאת לעולם", שאיש לא העז לחקות, ושאפשר רק לקנא בה. לשם סטפן ווארדל קרי רוצה להגיע.
לא במקרה, הוא מסתער על השיא הקבוצתי של אותו מייקל מלפני 20 שנה. הוא ממש בדרך לשם. וכשיגיע, זו תהיה עוד אבן דרך בניפוץ הנחת הבסיס של כולנו, שלא יכול להיות עוד מייקל ג'ורדן. אבן שתושלך גם אל התודעה שלנו, בתוך 0.4 שניות, בזווית של 50-55 מעלות, ותפגע גם לנו בול בפוני.
