גל מקל, במרחק ניצחון מהגמר (צילום: ספורט 5)
החגיגות בדרבי של שנות השמונים היו יותר מרשימות | צילום: ספורט 5
ביום חמישי בערב הואץ עוד חלקיק במסכת פשיטת הרגל של הכדורסל הישראלי. מכבי חיפה אלופה. נו באמת... אלופה של מה? של מי? אפילו חגיגות הניצחונות הגדולים משחקי הדרבי של שנות השמונים העליזות – עולות בכמה מונים על חגיגות ה"אליפות" ההיסטורית של מועדון הפאר מכבי חיפה.

כי גם הקהל מבין שאין כאן באמת אליפות. שכל נושא הפיינל-פור או פיינל-טו בכדורסל הישראלי הוא סוג של בדיחה עצובה שמטרתה הראשונית – לייצר עניין ומתח בכדורסל – ריסקה את המטרה לטווח הארוך – לשמור על אופיו ורצינותו של הכדורסל הישראלי כענף תחרותי והוגן.

אלופה נמדדת לאורך עונה שלמה, אלופה היא מי שניצחה את רוב המשחקים לאורך כל העונה ובמקרה הגרוע מי שהוכיחה עליונות לאורך סדרה וסדרות. פיינל-פור טוב למכללות בארה"ב או לתחרויות יבשתיות – בהן אין אפשרות לערוך ליגה בין 50 קבוצות. במישור המקומי יש רק דרך אחת להכריע ולקבוע מי זכאית לתואר החשוב מכל – הלחם הוא הליגה, החמאה היא הפלייאוף. מישהו החליט להוסיף לעסק הזה גם שמנת ולכן ההקאה והגועל מכל הדבר הזה הוא בלתי-נמנע.

הגידול הממאיר של הליגה

בשנות השמונים, כשהפועל ר"ג, הפועל ת"א, אליצור נתניה והפועל חיפה הקימו בזו אחר זו קבוצות תחרותיות ואימתניות שאיימו לנגוס ולקחת למכבי ת"א את האליפות – הייתה לכך השפעה מכרעת וחיובית על הכדורסל: הקרב על התואר ריתק מדינה שלמה למסך ואלפים ליציעים, הכדורסל היה ברמה האירופית הגבוהה ביותר כאן והכי חשוב: מעבר לתואר היוקרתי – המתין למנצחת כרטיס לכסף האמיתי – השתתפות במפעל האירופי הבכיר גביע אירופה לאלופות.

גיא גודס (צילום: עודד קרני)
שריד מהפועל חיפה הגדולה, שעשתה צרות אמיתיות לשמעון מזרחי. גיא גודס | צילום: עודד קרני
זילות מושג האליפות בכדורסל הישראלי – הוא המסמר האחרון שנתקע בארון. המחלה הממארת של הענף שהיה פעם הייצוגי ביותר לספורט הישראלי בימיו של יורם אוברקוביץ' המנוח, נמצאת בשלבים סופניים.

הרי מה המאפיין הגדול ביותר של גידול ממאיר? האכזריות והטיפשות כאחד: הוא אוכל את הגוף ממנו הוא חי. הכדורסל הישראלי ניזון ממכבי ת"א. ללא המועדון הצהוב, הליגה כאן תעניין בדיוק כמו הליגה בכדוריד – אולי פחות. ללא הקבוצה של שמעון מזרחי שכולם אוהבים לשנוא – מי יספור אותנו בכלל באירופה ויחשיב אותנו למדינה שיודעים להקפיץ בה כדור. ללא הקהל הצהוב-כחול – מי באמת יבוא לראות כאן כדורסל?

מכבי ת"א היא גם ערש התרבות של הכדורסל כאן: רק באירועים (ליגה, יורוליג) של האלופה האמיתית אנשים ישובים בכסאות שלהם ולא פולשים למקומות לא מסומנים, רק בהיכל נוקיה ששופץ במיוחד עבור מכבי הליכה לשירותים היא כמו בבית ולא במכלאה, רק במשחקיה הכדורסל הופך לחוויה המעוררת המשכיות ולא לטראומה או סתם אירוע רגעי שיעלם.

בשנות השמונים והתשעים אף אחד לא רצה להפיל את מכבי – הוא רצה להיות בדיוק כמוה. וזה מה שפיתח והביא את הכדורסל שלנו לשיאים חדשים. ההחלטה האסטרטגית האווילית להפיל ולמשוך את מכבי ת"א בכוח למטה – גם הורידה את רמת הכדורסל כאן לביבים וגם מייצרת אלופות מקרטון שמחזיקות בדיוק כמו קרטון. העיקר שזו לא תהיה מכבי ת"א.

גילוי נאות: אני לא אוהד מכבי ת"א, אלא אוהד את הכדורסל הישראלי. של פעם.