בין עינת שרוף לליאו מסי: סיכום הביקור של בארסה בישראל

ואני - קטן, יחיד ותם – עמדתי ושאלתי: "למה?".

"כדי לעשות שלום במזרח התיכון", ענה לי הקטאלוני החביב בלי למצמץ. אני מודה שלא התאפקתי, והתחלתי לצחוק. זו הייתה החשדנות המזרח-תיכונית שטבועה בי שלא נתנה לי להאמין בכוונות הטהורות של נשיא ברצלונה. ואולם, הערב, עם חתימת הביקור הקצר של הספרדים בישראל אפשר להודות – הם באו לפה חדורי מטרה, מאמינים ביכולתם לשנות את העולם (לטובה) ועם מעט מאוד מניירות של סופרסטארים. מעבר לבית ספר לכדורגל, הכוכבים של בארסה גם עשו לנו בית ספר לאצילות ונדיבות.

אלופי העולם בקומבינות

השיר אומר שאין כמו יפו בלילות, אלא שבשביל לראות את האימון של ברצלונה הצטופפו בני ישראל באצטדיון בלומפילד ביפו כבר מהשעה שתיים בצהריים בשמש הקופחת של אוגוסט, עם אחוזי לחות שמזכירים את אחוזי ההבקעה של ליאו מסי במשחקי הליגה הספרדית בעונה האחרונה.

הקהל בתוך האצטדיון שנחרך בשמש הנוראית העביר את השעות עד להגעת האלילים בכמה הופעות ריקודים, הופעת פלייבק מיותרת ומדכאת של דוד ד'אור, ומופע אימים של עינת שרוף, שהתייחסה לבלומפילד כאילו היה מועדון הגנקי. נו טוב, זה כנראה מה שמגיע לעם שהפך את יאיר לפיד לשר האוצר.

ממתי הפכנו לעם מתרפס כל כך?

ואז, אחרי שעות של לחות יפואית נוראית, עולים שחקני הכדורגל המפורסמים בעולם, עם צבעי הבלאוגרנה (שיופיעו פה שוב, עם הקבוצה המקורית שלהם, פ.צ. באזל בעוד יומיים מול מכבי תל אביב במוקדמות ליגת האלופות). הקהל מתרגש. הרמקולים מתחילים לנגן בווליום מחריש אוזניים את המנון ברצלונה (בפעם הרביעית לפחות) והכרוז דידי הררי מתחנן בפני הקהל שירימו את השלטים האדומים-כחולים שמחכים להם מתחת לכיסאות כדי "ליצור תמונה מדהימה שתופץ בכל העולם", אבל אלפי הישראלים מעדיפים לשלוף את הסמארטפונים ולצלם מהטריבונות את אלילי ערוץ הקיבוץ.

כשהרב שי פירון, שר החינוך מהמפלגה של עינת שרוף, התחיל את נאומו הארוך מדי, הציניות השתלטה עליי. התעצבנתי. משהו בחיבור של פוליטיקאים ישראלים, קבוצת כדורגל מפורסמת ודידי הררי עורר בי תחושת קבס קלה. איך הפכנו מעם הספר לעם שמתרפס בפני חבורת ספורטאים עשירים? מתי ויתרנו באופן כל כך בוטה על הספורט המקומי לטובת הכוכבים האלה מהטלוויזיה?

ואז ליאו מסי התחיל להתמסר בכדור עם ילד קטוע גפיים על הדשא. וכל הקובי מחטים, דידי הררים והעינת שרופים נעלמו, וזה כל מה שקרה באותו רגע על המגרש. שחקן הכדורגל הטוב בעולם משחק בחדווה עם ילד שאפילו לא יכול היה לחלום על הרגע הזה. החיוך של הילד היה אמיתי, וגם זה של מסי. ובצד השני של האצטדיון ניסה צעיר קטוע רגל להכניע את השוער ויקטור ואלדס בבעיטות לשער ברגל אחת – ולא הצליח. זה היה מהפנט יותר מכל משחק כדורגל, הרי היית מצפה מואלדס שיוותר לו על בעיטה אחת וייתן לו לכבוש מולו, אך זה לא קרה. השוער לא עשה לו הנחות, ולכן כשלבסוף הכדור הכניע את ואלדס והקפיץ את הרשת, זה היה כל כך מרגש. כך גם החיבוק בין הילדים הישראלים למיליונרים של ברצלונה בסיום האימון המשותף.

זה המשיך עם אימון מלא של ברצלונה, ונטישה המונית די טבעית של הקהל, שהספיק לצלם את צ'אבי,אינייסטה, פיקה, מסי וניימאר מכל הכיוונים + תיוג באינסטוש. היו עוד כמה ברברים שהצליחו לפרוץ לכר הדשא (דווקא באירוע עם אבטחה שהזכירה כמה מהפרקים הפחות מוצלחים של הומלנד), אבל בסופו של דבר הערב נגמר בלי תקלות מיוחדות. ובינתיים, גם בלי שלום.

הרבה אנשים ישמחו לביקור שנתי של ברצלונה בישראל, אבל אני אישית אעדיף לראות אותם פה במשחק רשמי מול קבוצה ישראלית במסגרת ליגת האלופות, אפילו אם זה ייגמר בתבוסה מקומית. הפסטיבלים האלה סביב קבוצות וספורטאים מחו"ל מחזיר אותנו שנות אור אחורה ברלוונטיות שלנו. זה צורם בעיקר כאשר בכותרות של מהדורות החדשות בישראל דיברו על אימון זניח של קבוצה ספרדית, במקום לדבר על ההישג ההיסטורי האדיר של שני שחיינים ישראלים באליפות העולם שנערכת, כמה אירוני, בברצלונה.