הכותבת שרוססה בהיכל
הכתובת שרוססה בנוקיה ביום שישי האחרון | צילום: ספורט 5
האינסטינקט הראשוני שלי בתור מי שגדל כאוהד מכבי, היה לכתוב על הדרבי הראשון בו זכיתי לצפות ביד אליהו. אבל לזיכרון שלי, חיה בלתי מאולפת שכמותו, קופץ דווקא משחק הדרבי הראשון שאני זוכר שלא נכחתי בו.

הייתי אז ילד קטן עם תלתלים בלונדינים, ונהגתי ללכת מדי יום ראשון למשחק כדורסל בליגה הישראלית עם אבא שלי. הכיסאות בהיכל הספורט ביד אליהו היו אדומים ומרווחים, והישבן שלי היה מספיק קטן בשביל שאוכל לחלוק את הכיסא יחד עם אבי. ואז, הגיע יום ראשון בו אבא שלי לבש את הג'קט שלו, לקח את המפתחות לאאודי הישנה, ואמר לי שהיום אני לא יכול לבוא איתו. שאלתי למה, בדמעות, והוא אמר לי את התשובה שילדים הכי שונאים לשמוע: "כשתגדל, תבין".

עברו מאז יותר מעשרים שנה, והיום יותר מתמיד, ברור לי שהדרבי התל אביבי הוא לא מקום לילדים. לא צריך להיות אבא בשביל להבין את זה, רק צריך אוזניים. כמות השנאה שתרוץ הערב בהיכל (בשני הצדדים) לא דומה לשום מפגש ספורטיבי אחר בישראל. וזה אירוני בעיקר לאור העובדה שעל הפרקט צפוי להיות משחק מאוד לא דרמטי בין קבוצת יורוליג בינונית, לבין קבוצת קופליג בינונית.

בדרבי הראשון שכן הייתי, זכיתי לראות משחק צמוד על הפרקט, מלווה בהרבה יצרים, במלחמה ספורטיבית אמיתית והרבה קללות ועקיצות ביציע. לא נאצות. שירים כמו: "שלום לך הפועל" או "או אה מה קרה הפועל אכלה אותה" נשמעו, וגם "אמסלם ההומו" המפורסם, הרבה לפני שידענו שלקרוא למישהו "הומו" כקללה זה לא פוליטיקלי קורקט.

צפו בסיפורים המעניינים של 24.8 לאורך השנים
בימים שבהם הקללות היו שמורות לאימהות של השחקנים. דורון ג'מצ'י | צילום: חדשות 2
אוהדי הפועל קיללו את ג'מצ'י, או ליתר דיוק את אמו, ולמרות משחק סוער עם כמה החלטות שיפוט שנויות במחלוקת של השופט הדגול דוד דגן, יצאנו החוצה. האדומים והצהובים התערבבו בדרך לפקקים הבלתי נסבלים של לפני המצאת נתיבי איילון. היו אולי שניים או שלושה אוהדים חמומי מוח שהחלו בתגרות מקומיות, אבל הן הופרדו במהרה על ידי האוהדים עצמם, ללא התערבות משטרתית.

חלומות של שנאה

ומה קורה בשנת 2012? 340 אנשי ביטחון (250 מאבטחים ו-90 שוטרים) ישמרו על הסדר ביציעים. כמות מפלצתית לעומת הכמות שבדרך כלל מפקחת על משחקים ביד אליהו, שמארח 11 אלף איש מדי שבוע ללא שום בעיות אבטחה.

לכן, יש לציין שליתר דיוק, 340 מאבטחים מגיעים לעשות סדר ביציע של 750 אוהדי הפועל תל אביב. סדר גודל של משהו כמו 2 אוהדים לכל איש ביטחון.

איך הפכה היריבות הספורטיבית הוותיקה בין הפועל ומכבי לזירה רווית יצרים ושנאה? תלוי את מי שואלים. האדום הממוצע יאשים את שמעון מזרחי וימליץ לו ללכת בדרך כל ארץ. הצהוב הממוצע יזכיר מעשים פרימיטיביים ומחליאים שעשו חלק מאוהדי הפועל במהלך השנים (לרבות אותו שיר לחתן פרס ישראל). והאמת היא, שזה בכלל לא משנה למה זה קורה, השאלה היא איך פותרים את זה.

הניצחון לא שווה את הקריאות האלה
ומה יהיה עם השירים הגזעניים נגד טועמה? | צילום: ספורט 5
העובדה שמכבי פינתה יציע שלם של אוהדיה, ונאלצה "לשחד" בעלי מנויים כדי שאלה ימכרו את המקום שלהם בשביל לפנות מקום ל-750 אוהדי הפועל תל אביב (לפי תקנון המנהלת) הייתה יריית הפתיחה לערב מלא באמוציות. הרבה יותר מ-750 אדומים רצו להגיע למשחק היום, ולפי השמועה ברחוב הספורטיבי, אכן יש עוד כמה מאות אדומים שהצליחו להשיג כרטיסים במחירים מופקעים מבעלי מנויים של מכבי שספסרו בצורה לא חוקית בכרטיסים שלהם. נו טוב, כנראה שהם לא ממש מתחברים לפסטיבל סביב עוד משחק ליגה לא משמעותי (להזכירכם, גם התוצאה הערב לא חשובה, שכן אלופת הליגה עצמה תיקבע במשחק אחד).

עכשיו דמיינו לכם אוהד הפועל צעיר, שלא זכה בהגרלה שהבטיחה לו את האפשרות לקנות כרטיס למשחק במחיר רשמי (70-80 שקלים), והחליט לקנות כרטיס בכמה מאות שקלים מספסר. עכשיו תזכרו שהילד הזה עבר שש שנים של התבשלות במיץ של עצמו בליגות נמוכות, כאשר ממול עומדות אריות כגון הפועל בארי והפועל יקנעם/מגידו – אבל הלב חלם על דרבי; הפה קילל את מזרחי; שש שנים של ציפייה להתפוצץ על מכבי בליגת העל. ואז, מתברר פתאום לילד האדום, שעם חלומות ותקוות לא הולכים למכולת, ובטח שלא באים לשחק כדורסל בנוקיה מול מכבי.

אם מכבי תפתח פער ביטחון והמשחק ייגרר לגארבג' טיים ארוך (ותרשו לי להמר שכך יקרה), הקהל של הפועל יתחיל להתעסק בהכל חוץ מכדורסל. אתם יודעים מה, סיכוי סביר שזה יקרה אפילו עוד לפני שריקת הפתיחה. חוץ מהנאצות המוכרות, זילות השואה ושאר מעשים נלוזים – האדומים יתחילו להתגרות גם בכוח השיטור.

כאן כבר הכל תלוי במידת הסבלנות של השוטרים במקום, במידה ויצליחו לעמוד במשימה היחידה שלהם ויבליגו על העניין, לא יקרה כלום. במידה ויחליטו לעצור אוהדים ביציע – זה ייגמר רע מאוד. זוכרים את זירת הקרב בבלומפילד בסיום הדרבי בעונה החולפת, שכונתה על ידי צרת הספורט לימור לבנת "פיגוע ספורטיבי"? עכשיו תדמיינו את זה בהיכל ספורט בו אין הפרדה בין היציעים. כיף, אה?

נוקיה לצהובים, ראשון לאדומים

אפשר להאשים את התקשורת בהלהטת הרוחות, וראוי להרחיב בעניין בדיון נפרד. אבל בפועל מדובר באירוע ספורטיבי שמראש נידון לכישלון. הסיכוי שהכותרות של מחר ידברו על כדורסל קטנות בהרבה מהסיכוי שידברו על האלימות המילולית והפיזית שתתרחש הערב ביציעים. אני לא נביא זעם, פשוט הייתי בכמה דרבים בחיים שלי. וזה, עוד לפני שדיברנו על הדרבי הנפיץ באמת, שיתרחש בכלל במגרשה הביתי של הפועל בראשון לציון.

הפתרון לטווח הקצר ברור, וקל ליישום – ביטול החוק שמחייב שמירת מקומות לאוהדי הקבוצה היריבה. מכבי תל אביב לא צריכה להתנצל על כך שיש לה הרבה אוהדים והיא עומדת מול ביקוש עצום לרכישת מנויים, והיא לא צריכה להפסיד כסף בשביל לארח אוהדים שמאחלים לה שואה. גם הפועל תל אביב, קבוצה שחיה על מכירת מנויים וכרטיסים, לא צריכה לשמור בצד מקומות לכמה עשרות אוהדי מכבי תל אביב, שממילא, כמו בימי אוסישקין ז"ל, יהיו כמו ברווזים במטווח בדרבי הבא.

במשחקים בין אולימפיאקוס לפנאתייקוס, שמכונים "הדרבי של היריבים הנצחיים" ביוון, הקהל תמיד הומוגני. בפיראוס הוא רק אדום, באתונה רק ירוק. אין כניסה לאוהדי הקבוצה היריבה. זה קרה אחרי עשרות מקרים אלימים, שחלקם נגמרו במוות. זה לא מונע מהמפגשים להיות מאוד חמים (מי שלא ראה את אוהדי פאו מפוצצים את הדרבי בליגת הכדורגל היוונית בשנה שעברה, לא ראה קהל מתפרע מימיו).

כן, יש אווירה מיוחדת כשיש שני גושי קהל ביציעים, אבל האם זה שווה את זה? בשביל זה יש לנו ליגת ספורט מקצוענית? המשחק המדובר בליגת העל יתקיים הערב ואף אחד לא מדבר על מאצ'-אפים או מפתחות לניצחון, רק על שנאה ואלימות.

אין שום סיבה שמאות אנשי אבטחה יגיעו לפטרל במשחק כדורסל בהיכל הספורט הלאומי, מגרש שמאכלס מדי שבוע 11 אלף איש ללא שום הפרעות סדר. אם אוהדי הקבוצות לא מסוגלים להתמודד עם היריבות ההיסטורית, שפשוט לא יגיעו. אין מחיר לדמעה של ילד שלא יכול לבוא לראות את הקבוצה שלו, פשוט כי ההורים שלו חוששים לחייו. נתראה מחר עם מספר העצורים.