בואו נרגיע: המאניה דיפרסיה סביב הנבחרת

"או או
איך שגלגל מסתובב לו
איך הגלגל מסתובב"...

כך כתב ושר שמוליק קראוס למילותיו של יענקל`ה רוטבליט. אני בספק אם השיר הזה הושמע ברמקול של ים מדר אליו הוא צמוד מהטיסה לקטוביץ`, דרך החגיגות בחדר ההלבשה אחרי הניצחון הגדול על נבחרת צרפת. מה שאין ספק לגביו זו העובדה, שכמו שאומר ארז אדלשטיין, "יש הכול בכדורסל", ושלטורניר, בטח כזה שמשוחק כמעט מדי יום, יש חיים משלו. כל משחק מתחיל מ-0:0 ומדף חדש וחלק.

"למעלה הוא עלה
למטה היא נפלה
ושוב להתחלה והלאה
כי גבוה זה עמוק
קרוב אולי רחוק
הבכי והצחוק והלאה"...

הדיבור על הנבחרת הישראלית ערב הטורניר היה רווי בהבטחות ותקוות מול סייגים מתבקשים, בטח אחרי משחקי הכנה מעטים יחסית ומוזרים יחסית. אמרו שיש לנבחרת הישראלית פוטנציאל התקפי אדיר עם שחקן NBA שקונה לעצמו שם של תותח גם בליגה הטובה בעולם, עם ים מדר שעושה רושם ששם את הפציעה שלו מאחוריו, ועם מתאזרח מוכח שמכיר את הכדורסל הישראלי מצוין בדמותו של קאדין קרינגטון. 

מצד שני, טענו שהנבחרת לא שומרת ושאין לה, חוץ מגיא פלטין ואיתי שגב, שחקנים עם אוריינטציה הגנתית. אמרו שנקלע הרבה נקודות אבל נחטוף המון. דיברו על גיבוש נהדר בחדר ההלבשה גם בין השחקנים לבין עצמם וגם בינם לבין המאמן, אבל גם על יותר מדי "דאחקיאדה" וצחוקים שגובלים בשאננות ו"הרמת אף" מוגזמת. אמרו שמדובר בשחקנים שרצים יחד כבר שנים, עוד מהנבחרות הצעירות, אבל שלא שיחקו מספיק משחקי אימון כדי להתגבש לגמרי מקצועית.