אם לקחת את הסיבוב הראשון של הליגה בעיניים פרטיות, אני מרגיש שתשעה מחזורים בתוך הליגה מסתמנת אצלי בשעה טובה התחברות לעניינים, תחושה של זיקה ואולי גם שייכות.
זה הלך קשה הפעם: רמה לא טובה, פיצול חמישה משחקים על פני שלושה ימים, המון זרים חדשים, שינוי מוחלט בסגלי קבוצות (חיפה, אשקלון), קבוצות עם בסיס ישראלי רעוע (ראשל"צ) וכמובן השליטה המוחלטת של מכבי ת"א, למעט מעידה אחת נגד בני השרון, שלעתים מוציאה את הרוח מכל ניסיון מאבק, תחרותיות ועניין.
מעל לכל מרחפת שיטת הפיינל פור, שהופכת כביכול את משך הזמן הארוך של משחקי הליגה לחסר עניין וערך. אבל מי שהכדורסל חשוב ויקר לו רוצה לראות ליגה טובה ומרתקת, בלי קשר לכך שהיא מסתיימת בשיטת זבנג וגמרנו. ובכלל, לקטני אמונה ראוי להזכיר שוב, שהאליפות נקבעת במאי ולא בדצמבר ושבשנתיים מתוך שלוש העונות האחרונות, מכבי ת"א לא זכתה בתואר הזה.
בליגה שלנו סיפור הצמרת נחשב ידוע מראש. למען האמת, הוא די ידוע מראש באופן כזה או אחר כמעט בכל ליגה בעולם, כאשר ברוב המקרים אותן שתיים-שלוש קבוצות רצות לאליפות. לכן במקרים רבים הלב הולך שבי אחר הסיפורים הקטנים.
הפועל חולון, למשל, היא סיפור ליגה קלאסי. ככל שהניהול מנסה להיות מקצועני בארץ, הן ברמת מנהלת הליגה והן ברמת הקבוצות, המקרה של חולון מזכיר באופן הכי ברור מאין אנו באים ולאן אנו הולכים.
עיר גדולה, קהל נאמן ומסור ואף לא ספונסר רציני גדול אחד מבחינה כלכלית. אולם ביתי שאינו מוכן עם פתיחת העונה ומאלץ את הקבוצה לשחק במקום נייטרלי ולהפסיד בשני משחקי הפתיחה. מאמן שמתפטר עוד לפני המשחק הראשון (דורסמן), שחקן שחתום על חוזה ומשוחרר (יבזורי), כוכב הזכיה בגביע המדינה שחוזר כשחקן משלים, חותם לחודש ואין כסף להשאיר אותו (טולברט), שחקן מרכזי שנפצע ואין כסף, על פי פרסומים, לממן עבורו בדיקת MRI (ארנולד).
אם זו לא ליגה ישראלית, מה כן? ואל תטעו: היכולת של הפועל חולון לשרוד לא מצביעה בהכרח על חולשתן של היריבות, אלא בעיקר על הלב הגדול של המועדון הזה, שלא מוכן לוותר על המסורת שלו בקלות וגם כאשר ירד לליגה השניה והשלישית, האוהדים לא עזבו ולא נטשו. היא מצביעה גם על המאמן דני פרנקו, תוצרת בית, ילד מקומי שגדל ופרח וחלום חייו התגשם. הוא חי אותו יום יום.
גם מכבי אשדוד היא סיפור שמאפיין את הליגה בשנים האחרונות. נכון לעכשיו היא נראית כמו המועמדת הבאה לתפוס את המשבצת שישבו בה לפניה מכבי חיפה, הפועל חולון וברק נתניה – העולות החדשות. כל אחת מהן הגיעה לפיינל פור בעונה הראשונה שלה בליגת העל.
יש הרבה אנרגיות והתלהבות אצל עולות חדשות, שמוכנות להשקיע יותר מהרגיל, בעיקר כדי להכניס רגל ולהישאר בליגה לעונה נוספת. בסוף מתברר שמאמן טוב, בחירת זרים מוצלחת ותקציב סביר מספיקים, לצד ההיסחפות הכללית בעיר, כדי לסיים בין ארבע הראשונות בליגה שהפערים בין הקבוצות שלה (למעט מכבי ת"א) קטנים מאוד.
אני מפרגן לאשדוד על ההצלחה, אבל נזכר בכל פעם מחדש שהנוכחות שלה בליגה הראשונה היא תולדה של מצב כלכלי ירוד אצל קבוצות אחרות ושהעלייה שלה לא הגיעה דרך הפרקט, אלא דרך עניינים מנהלתיים ורק אחרי שקבוצות אחרות דחו את ההצעה.
בנוסף, אני לא ממהר לשפוט את מכבי חיפה לרעה. בטבלת ליגה, כמה מוזר, תמיד ישנן קבוצות שצריכות להיות בתחתית. לא באופן מפתיע שתיים משלוש האחרונות הן אלה שהחליפו את כל סגל השחקנים בקיץ (חיפה ואשקלון) והשלישית היא זו שסגל השחקנים הישראלי שלה הוא בין החלשים ביותר בליגה.
לכל אחת מהקבוצות הללו יש סיכוי סביר להתקדם בטבלה לאורך שני השלישים הבאים ונכון לעכשיו אף אחת מהאחרות בסדרי הגודל שלהן, כולל חולון ואשדוד שזכו כאן למחמאות וגם נתניה, לא יכולה להרגיש בטוחה לגבי ההישארות שלה בליגה גם בעונה הבאה.
לליגה הזו יש לא מעט בעיות אובייקטיביות (8 קבוצות עולות לפלייאוף מתוך 10, למשל, בתום דרך ארוכה בת 27 משחקים), והציניות סביבה הולכת וגדלה, בעיקר בתקופת העונה הסדירה, שלעיתים מרגישה כמו מסטיק חסר עסיס.
אבל בסופו של דבר זה הכדורסל שלנו, זו הליגה המובילה כאן, והמטרה היא לרצות, לשאוף ולדאוג שהקבוצות, הניהול והרמה ישתפרו כל הזמן. לבוז וללגלג ולבוא בטרוניות יכול כל אחד. לחפש ולמצוא פתרונות, וגם ליצור ולפעול מתוך קשיים זה כבר סיפור אחר.
