sportFive997654
צילום: ספורט 5

איזה דבר זה הכדורסל הזה, אה?
מיד נתפנה לדבר על התואר הראשון לעשור הנוכחי, שהוא כל כולו אדום. כלומר התואר הוא אדום, כן? לגבי העשור, (רק ש)נחיה ונראה. אז שניה לפני שמתחילים ללהג, הבה נפצח באיזה גיף קטן שכולו נקודת מבט חלופית.

זהו המהלך האחרון במשחק, במסגרתו מצליחה ירושלים להשתלט על כדור חוזר בהתקפה לאחר ההחטאה המכוונת של בלאט, ולסגור עניין. אבל עזבו לרגע את המהלך עצמו והסתכלו סביב. דרך התגובה המאופקת יחסית של דני פרנקו ועופר רחימי שמאחוריו. ומשם לתגובות ביציע, לרוחב הספסל של נהריה, לחוסר התנועה של רונן מרלי (ראש העירייה) בפינה והלאה אל האנשים שיושבים/ עומדים/ כורעים/ קובלים/ מבכים/ חוגגים מתחת לסל.

via GIPHY

כי איזה דבר זה הכדורסל הזה, ואיזה חתיכת גמר קיבלנו אמש, אי שם ביד אליהו הישן. שכלל פייבוריטית גמורה ואנדרדוגית מוחלטת. שעסק טרם תחילתו בסיפור ההרחקה של ג'רל מקניל והסתיים עם משחק עצום של אותו המקניל, שנחתם בהחטאה גורלית שלו במהלך שקובע. ושהדבר המרכזי שיזכר ממנו, עם שוך השערה, הוא שבכדורסל המקומי של העת האחרונה יש גם אימפריה אדומה. וקוראים לה הפועל ירושלים.

ההבדל
במשחק שמוכרע על חודו של מהלך אפשר ללכת פליי-ביי-פליי ולתהות מה היה קורה אילו. מה היה קורה אילו, למשל, היה נמנע דומיניק ווטרס (המצוין) מלוותר על הכדור במחצית השניה, גם בהתקפות מסודרות וגם בהתקפות מעבר, כולל במסירה ההיא לטוני גפני שהסתיימה באיבוד כדור. או, למשל, מה היה קורה אלמלא היה טועה איתי שגב (המצוין) במיקום ובהערכת מקום הנחיתה של ההטלה תוצרת פלדין במהלך הזה, בדרך לנגיחה, לריבאונד התקפה וסל חשוב נוסף של ג'ייקובן בראון.

via GIPHY


אבל אפשר גם לנסות ולנתח את העניין מזווית אחרת. הרי אם נחשב את התוצרת שנתקבלה מהשחקנים המרכזיים השונים, אפשר לקזז, פחות או יותר, את התרומה שקיבל קטש מפלדין ובראון אל מול זאת לה זכה פרנקו מווטרס ומקניל. וגם את זאת של טיישון תומאס אל מול משחק חייו של איתי שגב.

ומה שנותר לאחר הקיזוז הוא תרומת הספסל בכלל, והיעדר התרומה של דיימון סימפסון בפרט. או אולי, לחילופין, היכולת של ירושלים להעלים את דיימון סימפסון בפרט.

3:37 ניצחה מחזיקת הגביע, היוצאת והנכנסת, בנקודות שמגיעות מאלו שלא פתחו בחמישיה. כולל ובמיוחד 26 הנקודות שקיבלה מהשחקן הכי מוכשר על המגרש (בראון). ומצד שני, ניסתה נהריה, נטולת 20 ומשהו הדקות הממוצעות של טרוויס ווריק הפצוע, לייצר בכוח דקות ספסל לניב משגב (10:38) ואייל שולמן (1:51). וזהו. בדקות של משגב הפסידה נהריה ב-14 נקודות הפרש. בדקה ומשהו של שולמן ב-2 נקודות הפרש.

ועכשיו לסימפסון. בעונה שעברה הודחה הפועל ירושלים בחצי גמר הפיינל פור, מול מכבי ראשון לציון של דיימון סימפסון, כשהאחרון מפרק לה את הצורה בעזרת 28 נקודות ו-20 כדורים חוזרים.

שני דברים מרכזיים נשתנו מאז, ושניהם שלובים האחד בשני. האחד, שבמקום החוק הרוסי שחייב שני ישראלים על המגרש, כאשר אחד מאותם ישראלים של ירושלים בסיום העונה שעברה היה אחד אמארה סטודמאייר, יש כיום רק חצי חוק רוסי. שמחייב רק ישראלי אחד על הפרקט. השני, שהגבוה הנוסף ששיחק אתמול לרוב לצידו של טיישון תומאס היה סולימאן בריימו. או עידן זלמנסון. לשניהם, אגב, היה משחק בינוני ומטה בהתקפה. מול שניהם והחברים אשר לצידם (במיוחד הולנד ובראון), דיימון סימפסון כבר ממש לא חגג. להבדיל אלף אלפי הבדלות מהריקודים שלו בחודש יוני האחרון מול אותו סטודמאייר.

סימפסון, עליו דווח טרם המשחק שאיננו לחלוטין בקו הבריאות, סיים 16 דקות משחק עם 0 אחוזים מהשדה, 3 נקודות בלבד ומדד פלוס מינוס שנעצר על 20 שלילי. כלומר, בדקות בהן שיחק, נהריה שלו הובסה.

ויכול בהחלט להיות שסימפסון, או יותר נכון היכולת של ירושלים החדשה להתמודד עם הסימפסונים של העולם, היא שעשתה את ההבדל הקטן. והיא, אגב, זאת שאמורה לטעת בה תקווה גם לקראת המאבקים שעוד נותרו לה. גם מול ספרדים קשוחים בליגת האלופות וגם מול צהובים קשוחים אותם היא אמורה לפגוש, באותו הלוקיישן, בעוד כארבעה חודשים.

מקניל
שבוע סוער במיוחד עבר על ג'רל מקניל. שבוע שהחל בהרחקה מוצדקת מול נס ציונה בחצי גמר הגביע, והסתיים עם לא מעט דמעות. ומקניל הוא הרי אחד שידע כמה דרמות וסערות. כולל בדיקת סמים שהלכה לכיוון הלא נכון בבלגיה. כולל איבוד עשתונות והרחקות ביוון וגם בארץ הקודש. כולל התחושה שעם כל הכבוד לדאבל לו היה שותף בבאמברג, יכול היה להגיע קצת יותר רחוק עם קצת יותר מיקוד והכוונה מקצועית ומנטלית.

ומשחק הגמר אתמול? בבואה של הקריירה כולה. כי מקניל ניסה ועשה כמיטב יכולתו. הוא הופקד הגנתית, בנוהל, על השחקנים הכי חשובים שיש בצד השני. ונקלע לבעיית עבירות. והמשיך להילחם. וניסה לשלוט ברגשותיו. ועשה כמעט הכל נכון, עם דגש גדול על המילה כמעט.

מקניל התייצב לגמר כשהוא אוחז במאזן אישי חלש מאוד מול הפועל ירושלים, אבל התפוצץ עם 20 נקודות, 7 אסיסטים ו-6 כדורים חוזרים. וקלע מבחוץ באחוזים טובים וחריגים במיוחד מבחינתו. וכל זה מוביל אותנו לכמה מהלכים של סוף משחק.

קצת יותר מדקה לסיום המשחק, מקניל מזהה כאן את הטעות של בריימו שבדרך, ומסתער על קו המסירה שבינו לבין פלדין, בדרך לחטיפה שלישית ולפיגור שקוזז ל-3 נקודות בלבד.

via GIPHY

קצת יותר מארבעים שניות לסיום, לאחר פסק זמן שבו מורה דני פרנקו ללכת לתרגיל הפופולארי ביותר על כותב (ואולי גם קוראי) הטור הזה השנה - תרגיל ה-VEER. איתי שגב מראה כאילו חסימת פיק-אנד-רול לווטרס, בדרך לחסימה בצד הרחוק למקניל. ולמרות שקולשוב מאחר קצת עם התנועה שלו ללא כדור ולמרות שפלדין (שמכיר את התרגיל היטב) עובד לא רע בכלל, מקניל דופק טריצה שמורידה ל-2 בלבד.

via GIPHY

ועכשיו למהלך שעשה את ההבדל. נהריה משתלטת על הכדור עם כעשרים שניות לסיומו של גמר. ווטרס, כמו ווטרס, לא עושה חשבון לשעון ורץ קדימה. מקניל מקבל ונזכר שבשלב הזה יש לו 4 הטלות מוצלחות לשלוש מתוך 7 נסיונות. ולא מחכה. ומיידה. ומחטיא. ומפסיד.

via GIPHY

ג'ייקובן בראון יודע איך לנצח
אז יכול אולי להיות שתרומת הכוכבים בשני הצדדים התקזזה לה, אבל הגביע האדום הזה שייך לג'ייקובן בראון. כי הגביע הזה הושג הרי, בראש ובראשונה, דרך מהלכי הניצחון של בראון במשחק רבע הגמר מול מכבי תל אביב. וב-28 הדקות בהן בילה אמש על הפרקט אחד השחקנים היותר כריזמטיים שהיו לנו כאן, לא היה ספק לרגע מיהו בעל הבית של קטש.

כי כפי שקטש ודאי יגיד ויודה בעצמו, מאמנים יכולים בסך הכל לייצר תבניות התקפיות והגנתיות לקבוצה שלהם. אבל בסופו של יום, התפקיד המרכזי שלהם הוא לוודא שהשחקנים הטובים ביותר, או המתאימים ביותר, ישהו על המגרש ברגעים החשובים. ויקבלו לידיהם את הכדור ברגעים החשובים. ומהרגע הזה, זה כבר עליהם. אפשר לבקר (וביקרנו, ועוד נבקר) את קטש על לא מעט החלטות ובחירות שלו לפני ובמהלך משחקים. אבל אם קטש יודע משהו טוב מרוב המאמנים מולם הוא נפגש, זה לתת את הכדור לשחקן שיודע לנצח. לשחקן כמו ג'ייקובן בראון.

האמת היא שהגארד הדומיננטי של הפועל ירושלים במחצית השניה של משחק הגמר, מבחינת כמות הנקודות, היה דווקא ג'יימס פלדין. 15 מ-23 הנקודות של האיש הגיעו לאחר ההפסקה. ועדיין, ה-איש הוא בראון. גם ברמה ההגנתית (אחד משומרי הפוסטאפ הטובים שראינו כאן) אבל במיוחד ביכולת שלו להניע, להרגיע ולייצר לעצמו ולאחרים.

נדגים? כאן משייט לו בראון במעלה התקפת המעבר, לאחר שאיתגר יפה הגנתית את הזריקה של קולשוב, דרך חסימת פיק-אנד-רול איכותית של זלמנסון. שימו לב כמה זמן לוקח מהרגע בו מסמן נמרוד לוי עם הידיים ועד שהכדור נוחת בדיוק במקום ובזמן הנכון.

via GIPHY

וכאן? כאן ג'ייקובן בראון הוא זה שמסמן עם הידיים, לאחר עוד עצירה של דיימון סימפסון בידי טיישון תומאס. ושני כדרורים הם כל מה שהוא צריך בדרך לשלשה במשחק המעבר.

via GIPHY

גם בראון, כמו מקניל עליו ליהגנו לא מזמן, סבל מקריירה שהרגישה מעט מפוספסת. או לפחות סבל עד שנחת במקרה בגלבוע/גליל של בית הלחמי. ואמנם העלם כבר בן 30, אבל התחושה היא שהוא מספיק מוכשר, מחויב ו-ווינר כדי לעשות עוד הרבה דברים משמעותיים בקריירה. בין אם כשחקנה של הפועל ירושלים ובין אם במקומות אחרים.

פרנקו
דני פרנקו הגיע לקיץ 2019 בסיטואציה לא פשוטה. בדומה למספר מצומצם של מאמנים בכירים ומקומיים אחרים, מצא עצמו הקואץ' כשהוא בסיומו של סבב הקבוצות. כלומר, לאחר שהספיק כבר לאמן בכמעט כל קבוצה משמעותית בכדורסל הישראלי, לא נותרו בידיו יותר מדי אפשרויות. אז הוא הלך לנהריה. וקיווה לטוב.

ואם כבר נוסעים לנהריה, אז פרנקו, כמו פרנקו, אסף סביבו חבורת אנשים שהוא מכיר. כולל ובמיוחד חבורת זרים שחצתה כולה ודי מזמן את גיל השלושים. ואחרי שהתקשתה לא מעט, הצליחה נהריה שלו להתייצב ולהגיע מוכנה ומלאת ביטחון בדיוק בזמן, לקראת שבוע הגביע. 

הביטחון הזה בלט לאורך שני המשחקים ששוחקו השבוע. והוא בא גם לידי ביטוי באחוזים המטורפים שלה אמש מחוץ לקשת שלוש הנקודות (14/23 = 61%). שהם, אתם יודעים, הדבר החשוב ביותר במרבית משחקי הכדורסל שמשוחקים ברחבי הפלנטה.

ופרנקו עזר לביטחון הזה עם לא מעט החלטות מיקרו במהלך המשחקים. כולל ניהול חילופים קרוב למושלם (ולא שהיו לו יותר מדי אופציות לחילופים, אם נודה על האמת). כולל מספר הימורים שהצליחו עבורו, לרבות ההחלטה להתחיל את הרבע הרביעי עם מקניל, חרף 4 עבירותיו.

פרנקו ידע לזהות מיסמאצ'ים ובעיות הגנתיות של היריבות לאורך שני משחקי הגביע שנערכו השבוע. כולל ההליכה האגרסיבית על הרגליים של וויטי בחצי הגמר. כולל זיהוי וחשיפת הנסיונות של קטש להחביא את תמיר בלאט הגנתית, עם מהלכי גב לסל של איגור קולשוב. כולל השימוש הכי טוב שראינו אי פעם באיתי שגב. שהתנועה שלו ללא כדור פגעה בלא מעט ניסיונות של ירושלים לטפל היטב בפיק-אנד-רול של דומיניק ווטרס (כתבתי כבר שהוא מצוין?) או של מקניל, גם במהלכים שהותירו את הכוכבים פנויים וגם בכאלו שהסתיימו בדאנקים מהדהדים של שגב. כמו למשל כאן.

via GIPHY

נהריה שיחקה עם ההגנות שלה, לפני ואחרי פסקי זמן, ונטלה סיכונים מחושבים מול מספר אלמנטים שיש לירושלים להציע, ובמיוחד מול סולימאן בריימו.

הנה כאן, במהלך הראשון של ירושלים ברבע השלישי, מתייצבת נהריה ברמת המאצ'אפ מול התרגיל ההתקפי, מפעילה לחץ על הפיק-אנד-רול של בלאט ומצליחה להכריח זריקה לא פשוטה של בריימו מבחוץ.

via GIPHY

או כאן, כשגפני וקולשוב ממלאים את הצבע ומונעים מטיישון תומאס להעניש לאחר חסימת הפיק-אנד-רול שלו, כאשר מהלך קלוזאווט (יציאה לקלע) איכותי של גפני ומהלך קלוזאאוט סביר של ווטרס כופים על ירושלים זריקה שפחות נוחה לה.

via GIPHY

ואחרי שכתבנו את כל זה, את הריצה היפה השבוע בכלל ובגמר בפרט צריכה נהריה לזקוף בראש ובראשונה לעניינים מנטליים. לנהריה היו אמש סיבות טובות מאוד להיכנע במהלך המשחק. כולל ברבע השני עת פיגרה ב-13 נקודות. כולל ברבע הרביעי כשנדמה היה שהסיפור גמור. והיא מצאה את הדרך להישאר שם ולהיאבק, גם כשהתחושה מסביב הייתה שהשחקנים שלה כבר לא עומדים על הרגליים. וזאת, גם ובין היתר, עבודה של מאמן טוב.

ואחרי שהיללנו וכתבנו את כל זה, ההיסטוריה זוכרת את המנצחים. ואת המשחק ניצחה הקבוצה של המאמן השני ולא של דני פרנקו.

שלוש נקודות לסיום
1. שש שנים וחצי חלפו מאז שקבוצת הרכישה בראשות אורי אלון זכתה במכרז ההוא והשתלטה על הפועל ירושלים. שש שנים וחצי בהן זכתה הקבוצה מהבירה בשתי אליפויות היסטוריות ושני גביעים. ושני הגביעים הללו מושגים לאחר עזיבתו של הדוקטור אלון בקיץ 2018. ולאחר שנדמה היה שירושלים בדרך חזרה לשנים אפורות, גם בשל הקיטון התקציבי המסוים וגם נוכח הבדלי הכריזמה שבין אלון לבין בעל הבית החדש חומסקי. ומצד שני, יכול להיות שאפור הוא האדום החדש, או להיפך, וירושלים של חומסקי את גיא הראל ממשיכה להיראות יציבה, מצליחה ומנצחת.

2. מה שמוביל לנקודה מספר 2. ירושלים אספה עד כה העונה את שני התארים שיש לכדורסל המקומי להציע, גביע ווינר וגביע המדינה. ויש עוד שני תארים בקופה. כדי לזכות במפעל האירופאי שלה, כל שהיא צריכה הוא להימנע מהפסדים ביתיים. קשה, אולי קשה מאוד, אבל אפשרי וריאלי. ואליפות? האליפות היא בסך הכל עוד מפעל גביע, שגם אליו אמורים להתייצב האדומים עם ציפייה ריאלית לזכייה. במילים אחרות, הטרבל נראה אפשרי ובהישג יד. ואפילו הפורטל, הקוואדרופל, או איך שלא קוראים לדבר ההוא שיגרום לעונת 2019/20 להפוך לגדולה בתולדות המועדון.

3. בשולי שבוע הגביע, כמה מילים אחרות סביב פרשת ההרחקות של טל דן וג'רל מקניל. משחקים אמורים להיות מוכרעים על הפרקט ולא בבית הדין, ועל כך כולנו מסכימים ודאי. ורובנו גם חושבים שטוב לכדורסל שמקניל לא הורחק מגמר הגביע. אבל בואו נדבר רגע על הקנסות. מקניל נקנס ב-30 אלף שקלים, טל דן ב-24 אלף. ואנחנו? מה 'כפת לנו, הרי זה לא כסף שלנו. ומצד שני, יש כאן שאלה אחרת שמתעוררת: באיזו זכות לוקחים כאן כסף לעובדים שכירים, ועוד ממשכורת הבסיס. וכן, אני יודע, יש תקנון אחיד עליהם הם חתמו (הייתה להם ברירה אחרת?) ויש גם הסכמה של ארגון השחקנים וכו' וגו וכיו"ב. וכן, אני יודע, השניים הללו עברו ללא ספק עבירת משמעת ואפילו חמורה. וזה לא משנה באמת, כי ספק גדול, בלשון המעטה, אם מותר לעולם הספורט לצפצף על חוקי העבודה במדינת ישראל. ואם מותר לקחת לעובד, כל עובד שהוא, בין אם מרוויח שכר מינימום או למעלה מכך, ובין אם טעה בעבודתו או שאפילו פגע במקום עבודתו, כסף מתוך משכורת הבסיס שלו. לא מהבונוסים. לא מהאקסטרות. מהסכום שאמור להיכנס בכל חודש. או במקרה של השחקנים עליהם אנחנו מדברים כאן, סכום שמהווה חלק משמעותי מהשכר השנתי שלהם. לו הייתם בנעליהם, גולשים וגולשות יקרים ויקרות, הייתם יושבים בשקט שעה שגוזלים מכם את המשכורת החודשית? מסופקני.

Follow @shay_hausmann