המנהל הטוב בתולדות הפועל תל אביב
ביחס למשאבים, לא היה טוב מכהן, אך זה לא יכול להתחרות מול מה שינאי מביא



בקהל של הפועל יש כמיהה להישגיות. מוזר להגיד זאת למועדון ששנים רבות לא זכה בגביע ועשרות שנים לא זכה באליפות, אבל הקהל של הפועל רוצה הישגים, רוצה ניצחונות, רוצה גם את השירות שמקבלים בקבוצות אחרות עם מערכות "ניקוד חוץ" וחנות ראויה, ולצד זה, יש חלק שמוכן לוותר על כל זה תמורת תחושת החיבור והקהילתיות - ורמי ניווט וניווט בין הצרכים. ייאמר פה שהעובדה שבמשך שנים ארוכות מחלקת הרגל קרסה "עזרה" מעט להרגיע את הקהל בבחינת "תראו, יכול להיות גרוע יותר", אולם בסופו של דבר מודל הניהול העצמי התקרב שנה אחרי שנה לסיומו.
הכנסתו של עופר ינאי אינה פשוטה. בעצם הכנסתו ויתרה העמותה, ולמעשה ויתר רמי על מנגנון שליטה של כוח ועוצמה, הוא לא הסתפק באמירות שטחיות "אם יהיה מי שירצה, נדע למכור", אלא פעל אקטיבית למציאת אותו מישהו. בהצבעה על מכירת 51% לעופר ינאי היו אנשי העמותה ורמי פעילים בעד המכירה, למרות שידעו, שעבורם, זה אולי סוף הסיפור, אבל טובת הפועל עמדה לנגד עיניהם. הייתה נאיביות מסוימת בתפיסה שאפשר יהיה להכניס בעל שליטה דומיננטי ולשמור על המבנה הישן של העמותה. ״זו אותה הפועל עם קצת יותר כסף״ היה קמפיין הקיץ שעבר. רק שנה וקצת חלפו וברור, זו לא אותה הפועל וזה גם לא קצת יותר כסף.
מול עופר ינאי שמביא חזון, תפיסה ומשאבים, לעמותה ולרמי אין סיכוי גדול לנצח. מול הרעיון שניתן להחזיק את המקל ב-2 הקצוות אין סיכוי קלוש להצליח, עופר רוצה הפועל חזקה ומוכן להשקיע כספים דמיוניים בדרך לשם. זו זכותו, ולמען האמת, החזון שלו גורם לי לתמוך בו, אבל רמי והעמותה לא יכולים להישפט מול אותו חזון, יש מקום לטענה מדוע לא הצליחה העמותה לבנות מערכת קהילתית חזקה יותר, מדוע לא הקימה מועדון נאמנות, מערכת ניקוד חוץ, מדוע לא יזמה בעצמה שיפוץ ועוד.
יש מקום לטענה, אבל גם צריך להיות הוגנים, הניהול השוטף בנסיבות שתיארתי הוא על סף הבלתי אפשרי. הוא סיזיפי וקשה, בשנים של מגיפה עולמית ומלחמה גם המנגנון השברירי הזה יקרוס והוא די קרס, בעלות חזקה ועשירה יכולה לשרוד משברים ויכולה להשקיע אנרגיה בבניית מנופים לעתיד. לרמי ולעמותה לא היו את המשאבים, ולכן ביחס למה שהיה וביחס לאתגרים - הם עשו את הבלתי אפשרי.
אנחנו הולכים לאירוע לא פשוט, יש פה רק מה להפסיד. אם עופר ינאי יהיה בחוץ, יהיו אלפים שלא יסלחו על הסיכוי לאושר ולתארים, שהרי מדובר באנשים בני 50, שעוד לא ראו אליפות בימי חייהם ועל כן הסיכוי לתואר אינו רק עוד תואר. מצד שני, אירוע פלגני על גבול מלחמת אחים אינו קל, רמי היה דמות שיכולה הייתה אולי לגשר בין הצרכים. אולי ואולי לא, אבל אם מישהו היה יכול, זה הוא. רמי בנה סביבו צוות בדיוק למשימה הזו, צוות שיכול גם לנהל מועדון וגם לנהל את המורכבות הספציפית שיש בהפועל, הצוות הזה אינו עוד, הוא מוחלף ויוחלף באנשים טובין וראויים, הוא יהיה גדול יותר, אבל גם לא בטוח שהצוות החדש יוכל לעשות את מה שעשו הקודמים.
אבל זה לא משנה, מה שהיה כבר נעשה והאירוע עכשיו נכנס לאינרציה אחרת, אבל לרמי כהן, על שנים ארוכות על הקרבה וטיפול, על אינספור הישגים קטנים ומספר הישגים עצומים צריך רק לומר דבר אחד.
תודה!
הכותב הוא חבר בפודקאסט "צבע אדום", פודקאסט אוהדי הפועל ת"א