אין יום שמתאר טוב יותר את הגבורה של העם היהודי מאשר יום השואה. מאמן הכדורסל האגדי, רלף קליין ז"ל היה ניצול שואה ואיבד את אביו באושוויץ. עם זאת, עשרות שנים לאחר מכן חזר לגרמניה ושימש כמאמן הנבחרת הלאומית מה שגרר ביקורת בקרב הציבור הישראלי. אתמול (שני) בתו, רינת קליין, סיפרה ל'מגרש פתוח' על הדרך בה היא חוותה את השואה תחת רלף.
"קודם כל הדבר הכי חשוב להגיד, שאנחנו כילדים לא שמענו הרבה על השואה", אמרה רינת, "יש כמה סוגים של יוצאי שואה, כאלו שחיים את זה וזה משפיע עליהם מהילדות, וכאלו שבעצם מגלים את זה בגיל קצת יותר מאוחר. כשאבא שלי נסע לגרמניה נחשפנו לזה בצורה מאוד מאוד חזקה. התוודינו להמון פרטים ורק מאוחר יותר שמענו סיפורים שקשורים לשואה. הוא רצה לחסוך מאיתנו את הסיפורים האלו, ולא היה מוכן לחשוף אותנו לחיים הקשים שלו כילד".
"לא דיברנו על זה המון אבל ידענו שבאנו ממשפחה של ניצולי שואה. סבא שלי רודולף נספה באושוויץ. אבא שלי היה בגטו עם אמו ואחיו, ודודה שלי רותי ז"ל גם היא הייתה באושוויץ", המשיכה רינת, "באחת החופשות המשפחתיות שלנו, אחותי גילת התחילה לשאול שאלות ואז לאט לאט הוא קצת פתח ודיבר על זה".
"הוא סיפר על הילדות שלו בגטו, על איך הוא ואחיו טיבי סחבו גופות. הוא דיבר על הרעב, על אמא שלו שהייתה איתם שם, ועל הבריחה מגרמניה להונגריה", סיפרה בתו של רלף, "לאט לאט דברים התגלו לנו, כמה שנים מאוחר יותר גילינו סיפור מזעזע שקשור לסבא שלי ואיך שהוא נרצח באושוויץ. אבא שלי לא היה מסוגל לדבר על הדבר הזה וגילינו את הסיפור הזה דרך דודה שלי".
כמו כן, רינת נזכרה ברגע משמעותי מאוד עבור אביה, כשהגיע לישראל: "כל אחד מתמודד עם זה אחרת. באחד הימים הוא סיפר לנו שכשהוא הגיע לארץ הוא הביא איתו שק גדול עמוס בחפצים והשליך אותו לירקון או לים. אבא אמר שמבחינתו זה סוג של מטאפורה, שהוא רוצה להשליך את החיים הקודמים שלו ורוצה להתקדם ולהתחיל חיים חדשים בארץ. אגב מאוחר יותר יצאנו עם "בן שני" שהיה סרט על אבא שלי כשהוא חלה, אז יצאנו להונגריה וביקרנו בגטו. אלו היו רגעים מאוד מאוד מרגשים בשבילנו ואני חושבת שגם בשבילו".
במהלך שנות ה-80 קליין החליט לעבור ולאמן את נבחרת מערב גרמניה, מה שגרר ביקורת בציבור הישראלי. "דודה שלי מאוד כעסה עליו וזה יצר משבר מאוד גדול במשפחה ואנחנו חווינו את זה", נזכרה רינת, "קראנו בעיתונים וראינו שהיה דיון בכנסת וכעסו עליו, תקפו אותו ויצאו נגדו. אני ממש חושבת שאף אחד לא יכול לבקר אף ניצול שואה, בדרך שהוא מתנהג. אני לא הרגשתי שיש למישהו את הזכות, גם ליהושוע רוזין הגדול, לבקר אותו".
"אבא אמר שמבחינתו זה היה הניצחון שלו - העובדה שגרמניה מזמינה אותו, ניצול שואה, שגדל שם וסולק משם בבושת פנים", הסבירה רינת, "הילד שאבא שלו נרצח בשואה, והוא כל-כך סבל שם, הוזמן להיות מאמן נבחרת גרמניה. זו הייתה הדרך שלו לניצחון. הוא עשה את ההחלטה הנכונה בשבילו וחטף על הראש. אבא מאוד אהב את גרמניה והביקורת הפריעה לו, זה לא היה לו פשוט. הוא היה בקונפליקט נורא גדול כי מצד אחד הוא כעס ושנא וסבל ועבר תופת, ומצד שני הוא אהב את מזג האוויר שם, הוא אהב את האוכל שם, את השעונים, אהב כל מיני דברים שמבחינה תרבותית הוא מאוד התחבר אליהם. לימים הוא השלים עם אחותו וכל המשפחה הלכה אחריו".
עם זאת, קו פרשת המים הייתה הוצאת דרכון גרמני. רלף היה צריך להשתקע שם והחליט לחזור לישראל.
"בזמנו היה צריך לבחור בין שני הדרכונים והוא לא רצה לקבל דרכון גרמני", אמרה רינת, "החזרה שלו לארץ במידה רבה הייתה בגללנו הילדים, אני חזרתי לעשות צבא בישראל, וכשנתיים אחריי אח שלי היה צריך לחזור לעשות צבא. אם זה היה תלוי בו אני לא בטוחה שהוא היה רוצה לחזור".
בתוך כך, לפני שנפטר רלף החל לשתף יותר על חייו בשואה: "אני גדלתי עם אבא שלא היה נוכח הרבה, כמו רוב הדור שלי. הכדורסל היה כל החיים שלו ואנחנו היינו קצת במקום השני במובן הזה. אף אחד לא ישב לשיחות נפש עמוקות. עם זאת, לקראת תום חייו, בעלי גידי מרון עשה סרט שקוראים לו "פלייאוף". סרט שסיפר את הסיפור של אבא שלי בגרמניה עם המון שינויים תסריטיים. רלף ישב איתו שעות על גבי שעות על שעות, ואני חושבת שבפעם הראשונה בחיים שלו הוא נפתח וסיפר דברים אינטימיים ובעצם חזר לתקופה הזו. הסרט הזה עשה סגירת מעגל לאבא שלי והיה לו מאוד מאוד חשוב. זו המתנה הכי גדולה שבעלי נתן לאבא שלי, שלא זכה לראות את הסרט".
