sportFive1011194
צילום: ספורט 5
פלג עם מילוא.
פלג עם מילוא. "הספיק לראות אותי משחק ברעננה" | צילום: ספורט 5

ברק פלג הוא שחקן נבחרת ישראל, הפועל ירושלים ועירוני נהריה לשעבר. לאחרונה שימש כמאמן מכבי חיפה

כילד שגדל והתחנך בקיבוץ דתי (לביא), יום הזכרון היה בשבילי בעיקר סיפורים, סרטים ותמונות על לוחמים ולוחמות שנפלו על קדושת הארץ. משהו קצת רחוק ואמורפי אבל לא ממש נוגע. לא פחות מכך היתה הציפייה למעבר החד והבלתי אפשרי הזה (היום בעיניים של בוגר) בינו לבין זיקוקי יום העצמאות. אני זוכר איך בבת אחת הייתי כבר מוצף בציפייה לארוחת החג הקיבוצית וליום העצמאות עצמו עם משחקי הכדורגל על הדשא הגדול. בשנת 1990 התגייסתי לסיירת מטכ"ל, יחידה מובחרת שייעודה לבצע מבצעים מיוחדים מעבר לקווי האויב, אבל קצת פחות שגרה שוחקת של לוחמים שתופסים קו או עושים אימון מתקדם ונודדים ממקום
למקום.

נדב מילוא היה החבר הכי קרוב שלי. חלקכם אולי מכירים אותו או שמעתם עליו כ"רס"ן נדב מילוא, מפקד פלחה"ן צנחנים". אבל בשבילי הוא חבר ילדות, אח, משפחה או כל תיאור אחר. למדנו יחד, התבגרנו יחד, שיחקנו כדורסל שעות ביחד, אבל גם כיריבים. במשך שנה אחת בתיכון הייתי גר חצי מהשבוע בבית משפחת מילוא, חולק חדר וסודות של מתבגרים עם דן, אחיו הגדול ומסנג'ר את בועז ומיכל, האחים הקטנים, להכין לנו קפה כשבריג'ט ואברהם משמשים לי כהורים לכל דבר. עם סיום הלימודים טסנו יחד לטורניר של נבחרת אליצור ישראל בהולנד וגרמניה וגם הנפנו את הגביע ואף נבחרנו לחמישיית הטורניר.

ואז הצבא. בשנת 1990 נפרדנו לדרכנו, אני ליחידה ונדב לקורס טייס ואחכ לחה"ן צנחנים. השנים היו שנות צה"ל בלבנון ודרך התקשורת שלי ושל נדב היתה דרך מכתבים, עד כמה שזה נשמע הזוי היום, וקצת טלפונים. אבל בעיקר חיכינו לשבתות בהן יצאנו שנינו הביתה. גדלנו בבתים דתיים ולכן אופציית הנסיעה בשבת לא היתה קיימת, מה שהשאיר לנו שעות בודדות במוצ"ש, שגם אותן היינו צריכים לחלוק בין משפחה, חברות וכדורסל.

פלג. חושב על מילוא לפני כל משחק (מנמהלת הליגה)
פלג. חושב על מילוא לפני כל משחק (מנמהלת הליגה) | צילום: ספורט 5

נדב יצא לקורס קצינים ואני בינתיים השתחררתי אחרי שנת קבע והתגלגלתי איכשהו לקריירת הכדורסל שלי. נדב קיבל בשלב הראשון פיקוד על פלוגת 101 של הצנחנים ואח"כ את הפיקוד על חה"ן צנחנים. בשנת 1997, קצת לפני שקיבל את תפקיד מפקד החה"ן, הוא יצא לחופש בו הלך להשלים את כל מה שלא הספיק. אני כבר הייתי שחקן ליגת העל במכבי רעננה ונדב בא לכמה ימים כדי שנבלה קצת יחד ונשלים פערים. בשבילי, עצם העובדה שהוא בא לראות אותי משחק בליגת העל ומתקדם בקריירה היה מאוד משמעותי, בעיקר כי הכדורסל היה האהבה הגדולה של שנינו.

בזמן שהייתי בפגרה, נדב חזר לתפוס קו בלבנון וכל שבוע היה מתח סביב הפחד מאבידות של מפקדים ולוחמים. המוצבים סוג'וד וריחן כבר היו חלק מעולם המושגים הישראלי, אבל בשבילי הם היו המקומות שנדב היה
בהם ופיקד עליהם. כל דיווח על תקרית הקפיצה אותי. "רק לא סוג'וד וריחן", התפללתי. באותם ימים סיפורי הגבורה והעצב של חברים של נדב שהכרתי ונהרגו בהיתקלויות קודמות היו מנת חלקנו.

ב-6 ביולי 1997, בעודי חוזר מצלילת לימוד בקורס במועדון בשפיים, ראיתי מולי את פניה של חברה טובה, שהיתה בעלת המועדון. היא הסתכלה עליי ולא הייתה מסוגלת לדבר. איכשהו, היא הצליחה להוציא את שתי המילים שפחדתי מהן יותר מכל: "נדב נהרג!". מאז, כלום כבר לא אותו דבר.

רסן נדב מילוא ז
רסן נדב מילוא ז"ל. ערכי וצנוע | צילום: ספורט 5

הדם אוזל מהגוף, חושך, בלבול מוחלט ואני לא בוכה, אני על אוטומט. מתכנן אילו פעולות אני צריך לעשות עכשיו, למי מתקשר, לכמה ימים נוסע, מתי ההלוויה? הכל כמו שלימדו אותנו בצבא... ואני לא בוכה. אני נכנס לאוטו, יוצא משפיים ונעמד על אי תנועה לצד הדרך, עוצר לחשוב, לתכנן, מחפש את זוגתי ואין תשובה. היא באוניברסיטה במבחן. ואני לא בוכה. קופץ לדירה, אורז תיק לשבוע ונוסע צפונה ורק חושב וחושב ובוהה. נוהג על אוטומט.

ואז זה קורה. אני בחדר של זוגתי בקיבוץ כשמתקשרים אליי מתכנית רדיו כדי לבחור שיר לזכר נדב. אני בוחר ב"יהורם" של גידי גוב, שומע את השיר ופשוט מתפרק. בוכה ובוכה ולא מסוגל לעצור כשהכל צף ועולה כבליל של תמונות ושיחות וחיבוקים. הכל מכה בי בחוזקה.

ואז הלוויה, המוני אנשים, קצינים בכירים, לוחמים, כולם בבית הקברות בשדה אליהו ואני לא רואה כלום סביבי. נמצא בבועה שלי, מנותק מהעולם ומחובר לנדב. ובשבעה אני נמצא יום-יום, שעות ארוכות בבית שלו בשדה אליהו ואלפי אנשים באים והולכים, מקיפים את המשפחה. מפקדים ולוחמים מגיעים מלבנון רק כדי להספיק לנחם ולספר או אפילו רק לחבק. ואני מרגיש עדיין בבועה שלי.

ובמהלך השנים הוקמו עשרות פרויקטים של הנצחה לזכרו. גולת הכותרת היא טורניר כדורסל שהתחיל שנה אחרי מותו עם ארבע קבוצות. בטורניר האחרון, בשנה ה-20 למותו, כבר היו לא פחות מ-10 קבוצות כדורסל, 8 קבוצות קט רגל וטורניר ילדים שנולדו לנו במהלך השנים. מאות אנשים וילדים, חיילים מהצוות של נדב בחה"ן ופקודים שלו מעורבבים עם בני משפחה וחברים. כולם מתחרים, עושים הכל כדי לנצח, לא מוותרים לרגע. נופלים וקמים, נפצעים ומדממים, אבל תמיד ממשיכים והכל עם חיוך, עם רוח ספורטיבית, עם חברויות מדהימות שנוצרות עם השנים ועם המון ערכיות וצניעות.

כזה היה נדב. עילוי בכל תחום שנגע בו. מושא להערצה בכל מקום שהגיע אליו. דוגמא והשראה לפקודים שלו, אבל לא פחות מכך למפקדים שלו. בן מופלא להורים שלו, מורה דרך ואח אוהב. והכל עם ענווה וצניעות. ואני, מאז מותו, במהלך כל קריירה המשחק שלי, לובש את חולצת הטורניר לזכרו מתחת לגופיית המשחק שלי, גוזר אותה בכתפיים כדי ששופטים לא יבקשו ממני להוריד אותה. עשרות משחקים באירופה, מאות משחקי ליגה וגופיית הטורניר תמיד איתי. ואיתו, הטקס הפרטי שלי רגע לפני שריקת הפתיחה. בזמן ניגון "התקווה" אני עוצם עיניים, מזדקף מול הדגל, מדמיין אותי ואת נדב משחקים יחד כדורסל, רואה אותנו בתמונות ונזכר בקולות ומתחבר למשחק מהמקום הכי עמוק שיכול להיות. גם היום כמאמן, כשאני סוגר את עיניי בזמן שירת ההמנון אני לא מתכנן את המהלכים למשחק, אלא חושב על נדב.

מעבר לכך, כשאני מתעסק בעולם ההרצאות בפני אירגונים שונים, אני מוצא את עצמי מדבר על נדב כמודל ולאחרונה התחלתי מיזם הנצחה פרטי וצנוע שבו אני מרצה בהתנדבות בפני יחידות שונות בצבא, לזכרו.

"נדב (יהורם) תגיד לי אתה
מה עושים עם חבר שכמותך
מה עושים עם מותך
עם זכרון היותך
ועם השיכחה
הוא נשאר בן עשרים
והזמן חלף
זמן שלא נגע בפניו
זמן בלעדיו"
(מתוך השיר של גידי גוב)