צפו. הראיון המלא של עודד קטש אצל עמרי אסנהיים

מראיין: עמרי אסנהיים
תחקיר: אבישי סלע

מעטים המאמנים הבכירים שהיו צריכים להתמודד עם מה שהתמודד עודד קטש העונה. המאמן בן ה-51 קרוב לסגור ארבע עונות במכבי תל אביב, הישג בפני עצמו, אבל היו רגעים שנראה היה שהסיכוי שהוא יסיים את העונה הזו נמוך מאוד. אחרי המשחק מול הפועל חולון בהיכל, התכנסה הנהלת המועדון לישיבה, בסיומה הוחלט כי המאמן ימשיך, חלק טוענים בגלל לחץ הקהל, חלק בגלל לחץ השחקנים וחלק אומרים שהמעמד שלו לא היה על הפרק.

בכל מקרה, קטש שרד, והקבוצה החלה לנצח. מהמקום האחרון ביורוליג, היא נכנסה לקרבות העלייה לפלייאין וגם עברה את הפועל ירושלים ובני הרצליה בדרך לזכייה בגביע, תוך שהיא מציגה כדורסל סוחף ומלהיב. הכדורסל של קטש. רגע אחרי ההנפה, הגיע קטש לראיון עם עומרי אסנהיים וחשף בצורה יוצאת דופן את מה שעבר עליו העונה, כולל אותה שיחה מפורסמת עם שמעון מזרחי בחדר ההלבשה והפרידה מהשחקנים בנמל התעופה במילאנו.

עודד, איך חגגת את הגביע?
"לא באמת חגגנו. זה נגמר מאוחר, יצאנו מהאולם מאוחר. הייתי בסודוך, חגיגה מטורפת (צוחק). אחרי הסודוך הערתי כמה חברים מהסנוקר שיבואו לשחק איתי קצת כדי להוריד את המתח. הייתי מעט מאוד שם. חזרתי הביתה. היה 2-3 בלילה. ראיתי את המשחק. זה ריטואל קבוע. הלכתי לישון בשבע בבוקר. ואז הייתי חולה. עלה לי החום. יומיים במיטה. היה לחץ. השבוע התחיל ממשחק חצי הגמר מול הפועל ירושלים, שזה אתגר מאוד גדול. כל משחק מול קבוצה כזו זה לחץ, בטח שזה על תואר. ואז נהיה לחץ שאתה מפחד שהשחקנים יתייחסו לעצם היותנו פייבוריטים. הייתי בלחץ יותר מהרגיל. בדרך כלל אני מצליח להסתיר את זה יותר טוב. תמיד אתה רוצה לחיות בהרגשה שאתה יודע להתמודד עם לחץ. פתאום אחרי הפיק הזה, אתה נהיה חולה ואתה מבין שאתה באמת...".

מה מרגש אותך?
"אהבה. יש נקודות שאני בכיין נוראי. כשאני מוצף אהבה. לא מעלבון. אם יש חתונה, יום הולדת, בר מצווה, בת מצווה. כשיש את הנאומים, אני מתפרק, גם אם זו לא המשפחה שלי".

הבנות שלך זה משהו שיכול להביא אותך לדמעות?
"חד משמעית. בקלות. ב-10.10 היה לי יום הולדת והילדות שלי הכינו לי ברכות. זה היה בתקופה שהייתי בסיטואציה בעבודה והייתי מאוד טעון רגשית. ברגעים כאלה, אני מנסה לא להתפרק. עד היום לא פתחתי את הברכות שלהן. ידעתי שאם אני קורא שתי שורות, אני מתפרק וזה עלול להחליש אותי במידה מסוימת כי הייתי בהתמודדות אחרת. אני יודע שהן יודעות מה אני מרגיש, כמה אני אוהב אותן וכמה הן אוהבות. זה מספיק. הן ידעו כמה קשה לי אז".

איך אפשר להרגיש שעוברת עליך תקופה קשה?
"מרגישים עליי. כל מי שסביבי, מרגיש ורואה שקשה לי. מצד שני, להראות חולשה זה גם כח. זה גם המסר שאני רוצה להעביר לילדות שלי. הן רואות אותי ככה, חלש, יכול להיכנס למיטה או לא לפחד להראות חולשה ושקשה ומצד שני הן רואות אותי קם למחרת לאימון או למשחק ועומד. אני לא עושה את זה במתכוון, אבל אני גאה בזה. זה אמיתי. המחמאה הגדולה שאני מקבל מהאנשים הקרובים אליי זו היכולת שלי לקום ולהתמודד ולהמשיך להיות חזק. בעיניי אלה החיים. זה גם מה שאני אומר לשחקנים הרבה פעמים. החיים זה משחק, אבל זה הכי חשוב. בסוף, עסקים זה משחק, מערכות יחסים זה סוג של משחק. מהמקום המכבד את המשחק, שיהיה עניין, שיהיה כיף. זה לא משחק עבורי לאמן את מכבי ת"א. זו הקריירה שלי, זו הפרנסה שלי, זה הבטחון הכלכלי שלי, זה האתגרים שלי. עבדתי מאוד קשה עבור זה. אני לא תופס את זה כמשחק. כשהיו אירועים במהלך השנה, במהלך הקריירה, הרעשים מסביב, הישיבה של ההנהלה.... אין לי אופי מתקרבן, אבל זה גם לא עובר לידי. אפשר להרגיש עליי".

מה המחיר שאתה משלם על זה שאתה אוצר רגשות?
"צריך לבדוק את זה, אבל בדיעבד, אולי שילמתי את המחיר הכי גדול בחיים שלי בגלל הדבר הזה. זה התפרץ לי בצורת דלקת מפרקים. היום בדיעבד אני יודע שהסיבה שבגללה הפסקתי לשחק כדורסל זה לא היה משהו אורטופדי. מחלה אוטואמונית שהתפרצה. אבל מה אפשר לעשות עם זה?".

יש לך רגע מכונן עם אבא שלך מהילדות?
"הזיכרון ילדות הכי ראשוני שלי היה כשהתחלתי לשחק כדורסל. היה חוג כדורסל במכבי ר"ג. המאמן הראשון שלי היה ניר רכליס, שלימים זכיתי לשחק איתו בקבוצה הבוגרת. הוא היה נער אז. עשו משחק סוף שנה, משחק ראווה. הייתי אולי בגן חובה או כיתה א`. ילדים בקושי הצליחו לכדרר. ניצחנו 0:5, קלעתי 4 נקודות. אבא שלי היה איש גדול. לימים, בעקבות מחלת הלב, הוא הצטמק. שתיים מהאחיות שלי באו למשחק איתו וכשחזרנו הביתה, הוא הרים אותי על הכתפיים. אני זוכר את הכניסה הביתה. תמיד הרגשתי שהוא היה גאה בי מאוד. תחושת הניצחון הזו אולי כיוונה אותי. אני בטוח שתחושת הגאווה של ההורים שלי זה כח עבורי. היכולת להישאר אתה ולהיות צנוע ועם ערכים, זה לגמרי ההורים שלי. הייתי רגיל לפני משחק להרים את הראש ואבא שלי היה יושב במקום מסוים. זה הדבר היחידי שהייתי עושה. זה שהוא לא נוכח שם... עד היום אני עולה והדבר הראשון שאני עושה כשאני דורך על המגרש, יש טקס קטן, זה תמיד עם מחשבות על אבא שלי. ולימים גם ליאור ליובין נכנס. המוות שלו הוא בלתי נתפס. אנחנו חיים בתקופה שהשכול הגיע להרבה אנשים. תמיד ליאור דאג שאני אדאג לעצמי, אטפל בעצמי ואשן יותר טוב".

מתי הוא הכי חסר לך?
"סביב הכדורסל, שזה רוב החיים שלנו. הוא תמיד האיש שאיתו דיברתי והתייעצתי. יש מאגר מאוד מצומצם של אנשים של אנשים שאני מתייעץ איתם בדברים חשובים. בכדורסל הוא היה הראשון. גם כשהיינו בקבוצות יריבות. בשנים האחרונות, כשהוא בא איתי לפנאתנייקוס, זה פרץ את החברות הרגילה שהיתה לנו. זה הפך את זה למשהו יותר וזו אבידה גדולה. אבא וליאור עדיין איתי בכל משחק. האנשים שסביבי, במחוות שאני עושה, זה יותר מאשר האמירה".