בפסח האחרון הרגשנו שאנחנו בשלים לאטרקציה המשפחתית הראשונה שלנו בתור הורים, ונסענו לספארי. יפתח מאוד נהנה. הוא ראה למור ואנטילופה וסוריקטה וראם, ואני רדפתי אחרי הילד שרדף אחרי יונה. אחרי חמש שעות של ריצות בשמש אמרתי - תודה רבה ספארי, אכן חוויה של פעם בחיים. ניפגש בגלגול הבא, כשאחזור בתור חתול חולות או חמור הבית. לא עברה חצי שנה, והנה בן זוגי האהוב בא עם רעיון מדליק: שבת היום, בואי לא נטפס על הקירות בבית, בואי נחזור לספארי. האינסטינקט שלי היה לענות שאני מעדיפה ללקק סכיני גילוח, אבל אני אדם הגיוני ולכן הצעתי כפשרה את הצפארי, מתחם הציפורים בפארק הירקון. גם קטן, גם מוצל, גם ג'ימבורי בסוף.
שעה ו-120 שקל אחרי זה (אנחנו הפראיירים היחידים שלא קנו כרטיסים בזול דרך חברת האשראי) עמדנו שלושתינו מול כלוב עם טווס, תוקן ואוח. או שאולי אלה היו תרנגול הודו, תנשמת ואנפה. איך יכולתי לדעת? כל מה שלימדו אותי בבית הספר זה שהנחליאלי מבשר את הסתיו, ובפארק הציפורים, המתמחה בציפורים, לא טרחו לשים שלטים עם השמות של הציפורים. אז החלטנו שכל מה שבכלוב זה "תוכי", כל מה שמתנדנד זה "ברווז" וכל מה שאקזוטי - "מסכן", קטגוריה שכללה בין היתר שלושה פלמינוגאים עצובים שהצטופפו יחדיו בשלולית סחי ליד גדר מרקיבה.
למזלנו כל זה לא הזיז לקינן, שהוא גם בן שנתיים וגם לא מיצה עדיין את חקר היונים. הוא עקף בריצה ציפור שנראתה כמו מפלצת מסרט אימה בשחור-לבן, כמעט דרס אווז תועה, והיה כל כך נלהב שהפעם גם יפתח הצטרף למרדף. מהר מאוד הגענו מתנשפים לסוף שביל שנבלם על ידי שלט הכוונה: פנו ימינה אם אתם רוצים להגיע לג'ימבורי, לכו שמאלה אם חשקה נפשכם במופע התוכים. "לשם אין שום סיכוי שאנחנו הולכים", פסקתי בתקיפות והתכוונתי למופע התוכים. "עם זה אנחנו לא משתפים פעולה".
העניין הוא כזה: לפני שיצאנו לדרך עשיתי גוגל על הצפארי, וגיליתי שני דברים מאוד מעניינים. הראשון הוא שב-2008 נסים אלפרון נהג להגיע לגדת הירקון כדי להאכיל את הברווזים. ההשוואה לטוני סופרנו היתה כל כך מתבקשת, שב"הארץ" אפילו לא טרחו לכלול אותה בכתבה. הדבר השני הוא שבאותה השנה עמותת "אנונימוס"" התלוננה במשטרה ובמשרד החקלאות נגד הצפארי, בטענה שבמקום מרעיבים את התוכים כדי שיעשו כל מיניי טריקים, כמו רכיבה על אופניים וקליעה לסל. בצפארי אמרו שהם עושים הכל לפי החוק, ובזה הסיפור כנראהה הסתיים. כמעט עשר שנים אחר כך אנחנו כאן, שומעים מעבר לחומה מחיאות כפיים קלושות, ומרגישים מצפוניים מאוד כי אנחנו לא שם.
למה לא ליטפנו כריש ענקי וחמוד
יש משהו מאוד שרירותי בהחלטה שלי לקחת את הילד לראות תוכי בכלוב, אבל לא לאפשר לו לצפות בבן דוד שלו קולע כדור ספוג קטן לסל מיניאטורי. לקחתם תוכי מהג'ונגל? בסדר, אולי לא היה לו כיף שם. שמתם אותו בכלוב? יאללה נו, הוא מקבל עכבר מת לארוחת צהריים וטיפול של וטרינר. הלבשתם אותו בפפיון וכובע קטן? הופה הופה, הפעם הגזמתם. המוסר שלי נרדם כשזה נוגע לאכילת חיות או אפילו כליאתן, אבל מתעורר בבהלה כשיש מופע של התוכי לברון. יכול להיות שזו הרטוריקה שארגוני זכויות בעלי החיים צריכים לאמץ: במקום תמונות של עגלים סובלים, תמונות של עגלים סובלים עם ליפסטיק וכתר של נסיכה.
זו לא הפעם הראשונה שאני מונעת מאיתנו חוויה בגלל גחמנות מוסרית. לפני ארבע שנים נסעתי עם יפתח לטיול הגדול שאחרי הצבא (הייתי בת 30 אבל קצת איטית). ויתרנו על החוויה הצפון תאילנדית האהובה "סלפי עם נמרים שמסוממים מכדי לטרוף אותך", והסכמנו לרכוב רק על גבם של פילים ניצולי קרקסים. כשהגענו לפיליפינים לא עשינו שנורקלינג עם כריש לוויתני, כי מדריך צלילה ישראלי שפגשנו שם סיפר לנו שהאטרקציה פוגעת ברבייה הטבעית שלהם: במקום לשחות ללב האוקיינוס להזדווג, הם נשארים ליד החוף כדי לאכול - התנהגות שאני בהחלט מבינה. "איזה מטומטמים אנחנו", יפתח אמר כמה שנים אחרי זה, כשטרפנו לוויתן ברוטב במסגרת ארוחה משונה למדי, "זה הדג הכי גדול בעולם! איך לא ליטפנו את הדג הכי גדול בעולם?".
אני רוצה לחשוב על עצמי כאדם טוב, אבל ברור לי שהמוסר שלי (ושל רובנו המוחלט) תלוי בשני דברים שאנחנו מדחיקים: רגשות חסרי היגיון, ואופנה - שהיא תמיד קפריזית, ותלויה במכתיבי טרנדים שקובעים לאן לנתב את הרגשי. אז אני בוכה על הילדים בסוריה, אבל צוחקת מבדיחות על צפון קוריאה. נעצבת על העטלפים שמתו בפיצוץ בניין נטוש בחדרה, ומגיבה בשוויון נפש לתוכנית ההדברה העירונית נגד חולדות. אני אוכלת בשר, אבל נדהמת לקרוא שתעשיית הבקר אחראית על 18% מכלל גזי החממה בעולם. הו לא! האוזון, כמה שאכפת לי מהאוזון. וממחזור נייר, אבל אין סיכוי שאני רצה עם בקבוקים למחזורית. אם יש קצת צדק בעולם, בגלגול הבא אני אחזור בתור תוכי שכלוא בכלוב. אבל לא כזה שרוכב על אופניים, יש גבול להשפלה.