אני סובלת. כבר שבועות שהשכמה השמאלית שלי היא לונה פארק של כאב, עם זרמים עמוקים ופתאומיים שלא נותנים לשבת או לשכב. בן-גיי לא יעזור: אני מכירה את הנקודה הזאת בגב שלי, זו לא נקודה של הרמתי-משהו-כבד או של אני-לא-זזה-מהמחשב, אלא חור הניקוז של הסטרס. המוח שלי זורק לשם את כל הדאגות והחששות שאין לו כוח להתמודד איתם, אבל מה כבר השכמה השמאלית שלי יכולה לעשות עם הפחד מהמוות וממשרד הפנים? רק להתכווץ ולהכאיב.
בכל ערב, אחרי שקינן הולך לישון, אני מפעילה את הטלוויזיה ונשמטת על הספה. אם לשפוט לפי התנוחה אני נרגעת עכשיו, אבל זו רק אשליה של מנוחה. על המסך ילדים נחנקים בסוריה מגז עצבים, גופות של נערים נמשות מהכינרת, החרדים מאיימים על החופש שלי, תאגידי ענק מנסים לדפוק אותי. מזל שיש תחזית. אם הייתי מעשנת הייתי עושה שכטה והולכת לישון. אבל המנהג הזה הוא לא חלק מטקס הערב שלי, אני אפילו לא יודעת לגלגל. וחוץ מזה, אני לא רוצה לחולל שום דבר לתודעה שלי, אני רק רוצה שדברים יפסיקו להישאב לתוך הפורטל הזה מתחת לשכמה השמאלית.
מי שלא יודע להירגע לבד נאלץ לשלם על זה הרבה כסף. 300 שקל על דיקור, 400 על פסיכולוג, 500 על יוגה. המדינה לא תעזור לך להתמודד עם הלחץ והחרדות. ככה זה עובד, היצע ותועקה. אבל מה לכל הרוחות עושים אנשים שאין להם את היכולת לטוס לחופשה כדי להתאפס? הארץ הזאת הרי צפופה מידי להירגעות. אין ריאות ירוקות, מקסימום בור דקורטיבי בכיכר הבימה. אז יש שתי אופציות, להישאר עצבני ולרצוח מישהו על הכביש, או לשלם 325 שקל על מסאג' של שעה עם חברה. לפחות זה מה שאני עשיתי ביום שישי האחרון.
חוברת צביעה במקום טלפון? די, נו
כן, זה יקר מדי. כן, זה לבן ומתפנק מדי. וכן, הייתי צריכה להגיד לעצמי שלושים "מגיע לי" עד שהתחלתי להרגיש שזה בסדר לעשות את זה כשזה אפילו לא יום ההולדת שלי. אבל כבר שהתקרבנו לקבלה הרגשתי שטוב לי יותר. עוד רגע ימרחו אותי בשמן ויחליקו עלי ידיים בטוחות ומרפאות. הפקידה חייכה בנימוס, אמרה "שלום בנות, חיכינו לכן" והושיטה לנו נרתיקי לבד קטנים שלתוכם התבקשנו להכניס את הטלפונים שלנו.
הופתעתי, אבל לא התכוונתי לעשות בעיות. רק ביקשתי שניכנס ללובי עם המכשיר כדי שאוכל לצלם סטורי שבו אנחנו מתרגשות מהפינוק. "סטורי?", היא העוותה את פניה כאילו אני הבת הטינאייג'רית שלה. "טוב, תצלמי את ה'סטורי' הזה שלך ואז תביאי לי את המכשיר". ידעתי שהיא תספר על התקרית הזאת בערב לבעלה והם יצחקו עלי, אבל זה לא הזיז לי. היא זו שחיה בעבר. זה כמו שהיא תגיד לי "רכב? הגעתן לכאן ב'רכב?'". כן גברת. יש טכנולוגיה שם בחוץ, תתגברי על עצמך.
נכנסו פנימה, נעמדנו על רקע גדר מטפסת של פרחים סינתטיים ועשינו סלפי. הוספתי את הכיתוב המשעשע שלי ונתתי לפקידה את המכשיר. כדי להשכיח ממני את ייסורי הפרידה, באזור ההמתנה נחו חוברות צביעה "למבוגרים" וטושים צבעוניים בפחיות דקורטיביות. במקום לראות על מה מדברים בפייסבוק, אני אמורה עכשיו לצבוע ינשוף. למה בעצם נתתי לה את המכשיר שלי? אני כלואה בחלל שכל כולו פוסטים פוטנציאליים. על הקירות עומדים ספרים פמיניסטיים ("זה מטריד אותי"), על שולחנות הקפה פרוסים גיליונות של ווג בתצורת מניפה. מעל פינת התה תלויות שלוש תמונות מוסגרות של כפפות ניקיון. בכל תמונה כפפות בצבע אחר. מה זה אמור להגיד לי? שמי שבאה לפה היא לא טיפוס שמנקה את הבית? שאין כניסה למנקות? אני לא יכולה לצלם את זה, אני לא יכולה ללעוג לזה או לבקר את זה. כך נראה הגיהינום שלי.
איך הגעתי למצב שאני מצייתת לפקידה במכון עיסוי? יכולתי לשקר, להגיד שאני מחכה לשיחה חשובה, שהבן שלי בבית חולה ואני חייבת להיות בהיכון. יכולתי להגיד שלא הבאתי את הטלפון בכלל, שהשארתי אותו ברכב. יכולתי אפילו להגיד לה את האמת הישירה: חמודה, זה המכשיר שלי, לא רוצה להביא לך כלום, אני מבטיחה לא להפריע לאורחות האחרות ועזבי אותי באמא שלך. מה היא כבר הייתה עושה? לא מאפשרת לי להיכנס ומפספסת 325 שקל? נו באמת.
ואז הגיע החלק שקשה לי להודות בו. התנתקתי מהמכשיר, והיה לי טוב. זאת היתה הפסקה מבורכת. שעה שכולה מוקדשת לי. שעה לעצמי. הייתי כל כך צריכה את זה.
סתם. ברגע שהמסז' נגמר כל מה שרציתי זה לעוף משם. לא בא לי להיות תמונת אילוסטרציה של "אישה בחלוק מחייכת לעוגיית גרנולה". מה הטעם בספא לנשים, מרחב בטוח ומואר, שבו אנחנו אמורות להירגע - אם אני לא יכולה להיות בטלפון בזמן ההמתנה? הסמארטפון הוא מה שמרגיע אותי. כשאני מוציאה אותו מהתיק בבית ישר קופץ עלי זאטוט שצורח עלי "סמי הכבאי! סמי הכבאי!". מבחינתי טיפול הספא הכי מדהים שיכול להיות זה לובי שכל כולו כורסאות לייזי-בוי עם מלצרים שמציעים לי מטענים ניידים, מגני מסך ססגוניים וקפה. כך נראה החופש. על זה אני מוכנה לשלם 325 שקל. רק מלחשוב על זה השכמה שלי נרגעה.