בפברואר התעוררה החברה הישראלית בבוקר ומצאה בתיבות הדואר שלה את תורת הגזע. בתוך תיבות הדואר ברמת אביב הונחו פלאיירים ועליהם כותרת גדולה עם שלושה סימני קריאה: "יש פתרון!!!". הפתרון, רמז הצילום, הוא אישה צעירה ונאה עם מטפחת לראשה, המחייכת חיוך מלא תקווה אל זגוגית החלון אותו היא ממרקת. החברה המפרסמת הציעה לבעלי הבתים המיואשים שלוש אפשרויות: עובדת זרה אפריקאית תמורת 49 שקלים לשעה, עובדת זרה מזרח אירופאית תמורת 52 שקלים לשעה, והיהלום שבכתר, הגזע העליון בתחום הניקיון – עובדת מזרח אירופאית בעלת אזרחות ישראלית תמורת 69 שקלים לשעה. העלון הגיע לעיתונאית טל שניידר, שפרסמה אותו בפייסבוק שלה, והוא מיד נהיה ויראלי.
למרות היותי "מזרח אירופאית בעלת אזרחות ישראלית" לא חשתי גאווה גדולה. הבטתי באישה הצעירה שבתמונה ונזכרתי באמי, שעבדה בניקיון בתים בשנים הראשונות שלנו בישראל. אמי הייתה מורה לפסנתר מעל 20 שנה; כשהגענו לישראל היא לא יכלה להתחרות במוזיקאיות ובמוזיקאים הרבים, בוגרי המוסדות הנחשבים ביותר בברית המועצות לשעבר, שהיגרו יחד איתנו. היא נתנה מעט שיעורים פרטיים, אבל הם היו מעטים מכדי לפרנס, והיא הלכה לנקות בתים. לאט לאט זה היא ויתרה על תלמידיה הספורים והניקיון הפך לעיסוקה היחיד. "הרגשתי שאני מרמה את התלמידים שלי", היא אמרה לי. "שאני לא מורה עוד, אלא מנקה".
בכל אופן, דברים השתנו מאז. "רק רוסיות ואוקראיניות", נאמר לי שלושה חודשים לאחר מכן כשהתקשרתי ואמרתי שאני מחפשת מנקה. "האחרות לא רוצות לעבוד. הגילאים מ-30 עד 45".
ההיסטוריה של הניקיון בישראל היא ההיסטוריה של הגזענות
האמת היא שמלבד ניסוח דוקר עיניים העלון ההוא לא חידש הרבה. ההיסטוריה של הניקיון בישראל היא ממילא גם ההיסטוריה של הגזענות; בכל תקופה, מאז ראשית הציונות ועד היום, אם תבדקו מי ניקה את הרצפה ותגלו מי היה בתחתית שרשרת המזון.
זה לא ככה רק בישראל, כמובן. עד לא מזמן הכינוי הצרפתי לעובדות ניקיון היה "ראשידה", שם ערבי גנרי; בשנים האחרונות, עם גל ההגירה החדש ממזרח אירופה, ראשידה הפכה לקטיה. אף אחד לא בוחר להיות עובד ניקיון כי מתחשק לו; המנקים הם תמיד השכבה הכי מוחלשת בחברה. כאשר הנשים המהגרות מוחלשות עוד יותר. ובניגוד לאנגליה, למשל, ולאירופה בכלל, שבהן היו במשך מאות שנים משרתים מקומיים, בישראל גלי ההגירה מגיעים בזה אחר זה, ואיתם עובדות הניקיון. אז מי ניקה את ישראל ב-68 שנות קיומה? בשלוש מלים – ערביות, מזרחיות, מהגרות.
תקופת המנדט: "רוב עובדות משק הבית היו אשכנזיות"
לפי מחקר שערכה פרופ' דבורה ברשנטיין מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, בתקופת המנדט רוב עובדות משק הבית היו אשכנזיות. זה היה מצב זמני: אחת הסיבות לעידוד עליית יהודי תימן במאה ה-20 היתה הכוונה שהנשים התימניות יעבדו במשקי הבית כמנקות. עם השנים הלך ופחת מספר הנשים האשכנזיות שהתפרנסו מניקיון, ובשנות ה-30 וה-40 רוב עובדות הניקיון היו תימניות וערביות, שעבדו קשה יותר מהאשכנזיות והרוויחו שכר יותר נמוך. בעוד שהחלוצות סרבו לעסוק במשק בית וזאת בטענה כי לא כדי לעבוד אצל הגבירה הן באו לארץ ישראל, לנשים התימניות, הלא משכילות והעניות יותר, לא הייתה ברירה.
הידועה מכולן היתה מזל ג'יבלי, מנהלת משק הבית האגדית של דוד בן גוריון, ומי שליוותה אותו ואת פולה אשתו במשך 20 שנה, והלכה לעולמה בחודש שעבר בגיל 95. בן גוריון היה זה שאמר כי "דרושים לנו בני אדם שנולדו כפועלים. יש לשים לב יותר אל האלמנט המקומי מעדות המזרח, אל התימנים והספרדים, אשר רמת חייהם ודרישותיהם הן נמוכות משל פועל אירופי ובהצלחה יוכלו להתחרות בערבים". אך ג'יבלי היתה גאה מאוד בעבודתה למען ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. הוא התראיינה פעמים רבות וסיפרה ביראת קודש ובאהבה גדולה על מעסיקה, כשהיא ממשיכה לומר אחרי שמו "שיהיה בריא", למרות שכבר היה מת.
הכינוי למנקה היה "התימניה"
אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּעֵינַי,
בְּגוּפִי צְמַרְמֹרֶת.
אַל תִּרְאוּנִי רַבּוֹתַי,
שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת!
מַה לִי יַעֲלוֹת הַחֵן,
וִינוֹת וּבֶּרְלִינִים –
אֶצְלֱהֶן טֶמְפֶּרָמֶן
וְאֶצְלִי חַמְסִינִים.
לִי רַגְלַיִם כִּפְלָדָה
וְהַיָּד – עוֹפֶרֶת.
בְּקוּמִי לַעֲבוֹדָה
אִמָּא לִי אוֹמֶרֶת:
יַלְדָּתִי, מַחְמַל עֵינִי,
בַּסְּמַרְטוּט אֱחֹזִי
הַסְּמַרְטוּט הוּא תֵּימָנִי
וְהַבֹּץ שִׁכְּנוֹזִי!
זה חלק משיר של נתן אלתרמן, שנכתב ב-1934, והוא משקף את יחסה של החברה כלפי עובדות הניקיון התימניות, ומאוחר יותר המרוקאיות. אמנם כבר בסוף המאה ה-19 נשים אשכנזיות לחמו למען שוויון זכויות ומעמד האישה בישוב העברי, אך אלה עניינו אותן בינן לבין שכמותן. כיוון שאחוז הנשים התימניות מבין עובדות הניקיון היה גדול, המעסיקות היו מכנות אותן פשוט "התימניה שלי" או "תימינקה" – ממש כפי שהיה מקובל עד לא מזמן להשתמש במילה "פיליפיני" כמקצוע. מי שהיה בסביבה באותן שנים זוכר איך עשרות נשים תימניות, לבושות בבגדיהן המסורתיים, היו עומדות בכיכרות בערים הגדולות בישראל, כמו כיכר מגן דוד בתל אביב, וממתינות למישהי שתבוא ותיקח אותן לביתה לעבוד.
"אמי גדלה בעוני קשה ונאלצה לעבוד מגיל קטן", נזכרת מרים, ילידת תל אביב. "לכן היא לא הייתה מוכנה להעסיק אישה אחרת בניקיון. בשנות ה-60, כשהייתי בת שמונה בערך, עברנו לדירה ברמת גן, ואמי אמרה, 'טוב, אין ברירה, רק הפעם ניקח מישהי שתעזור'. היא לקחה אותי איתה ונסענו במכונית לכיכר אורדע ברמת גן, שם עמדו עשרות נשים תימניות וחיכו. אמי לקחה את המבוגרת ביותר מבין כולן. נסענו יחד הביתה וכל הדרך שתקנו. כשהגענו, אמא ביקשה ממנה לנקות את התריסים, אך כעבור מספר דקות הורידה אותה, עצרה את הכל, שילמה לה על כל היום ונתנה לה אוכל ובגדים. יותר לא הייתה אצלנו מנקה".
היו גברים שעבדו בניקיון באותה תקופה?
"מעט. בחדר המדרגות בבניין שלנו ברמת גן עבד גבר. יום אחד שמעתי קולות למטה, וראיתי שהשכנה שלנו, אשת דוקטור שהייתה בוועד הבית דחפה אצבע אל פניו של המנקה ונזפה בו. הוא עמד כנוע, רכון ראש מולה. לא אשכח את זה בחיים. גם בעלי, שהוא יליד שכונת התקווה ובן למשפחת עולים מתימן, עזר לאביו בעבודות הניקיון שלו, בבניין שמול הבניין שלנו. אבא שלו עבד במשאית זבל ולהשלמת הכנסה עבד בניקיון".
שנות ה-50 וה-60: "מי שעבדה במוסדות ממשלתיים היתה גאה"
אתי עוזי, בת 76, היא בת לעולים ממצרים וילידת שכונת התקווה בתל אביב. כבר ב-1950, כשהיתה ילדה בת עשר, היא התחילה לעבוד בניקיון. "שנים אמא שלי עבדה בניקיון במשרדי הרווחה", היא נזכרת. "היו לה כמה משרדים במקומות שונים, וכשהייתי בת עשר התחלתי לעבוד איתה". כך, אחרי בית הספר, אתי היתה הולכת דרך החורשות לנקות את משרדי הרווחה. "לא יודעת איך לא פחדתי", היא מתגאה מעט, "בכל מקרה הייתי מנקה לבד את המשרד וחוזרת הביתה. כבר היה מאוחר ולא היה לי הרבה זמן לשיעורי הבית".
במה עבדו הנשים האחרות בשכונה?
"כולן בניקיון וכולן מזרחיות. בכיתה שלי למדה הבת של מזל, המנקה של בן גוריון. היא מאד התגאתה בזה. טוב, ראש הממשלה בכל זאת. אבל האחרות התביישו. מי שעבדה בבתים פרטיים התביישה, מי שעבדה עבור מוסדות, כמו אמא שלי, הרגישה בסדר עם זה".
ההבדל הזה, בין הבושה בעבודה אצל אנשים פרטיים לבין הגאווה המסוימת בעבודה עבור גוף ממשלתי, נעוץ ברוח התקופה. במדינת ישראל הצעירה והסוציאליסטית לא היו חברות קבלן, והיא דאגה לעובדות שניקו את המוסדות הציבוריים. כבר בשנות ה-50 נעשו ניסיונות להפריט את עבודת הניקיון ולהפוך את המנקות לעובדות קבלן, אך הניסיון לא צלח. התפיסה היתה שעובדת הניקיון היא אדם ככל העובדים במוסד, שהמוסד אחראי לשלם לה את השכר ואת הפנסיה, ושילדיה יישלחו לקייטנה יחד עם ילדי העובדים האחרים.
אבל כבר בשנות ה-60 החלה כניסתן של חברות הקבלן לענף. במחקרו "תולדות הקבלניזציה של ענף הניקיון" מראה הסוציולוג אסף בונדי שההסתדרות, שהדירה את בני עדות המזרח באופן כמעט מוחלט, דאגה פחות למעמדן של המזרחיות והערביות.
הדרך החוצה מניקיון: בניית ציפרניים
עד סוף שנות ה-60 עלו לישראל עלו כ-250 אלף יהודי מרוקו. רבים מהם נשלחו למעברות ולערי הפריפריה, לעבוד במפעלים ובחקלאות. העולים ממרוקו, ששם לא היה מקובל כי נשים יצאו לעבוד, מצאו את עצמם מדרדרים לעוני, והנשים היו חייבות למצוא מקור פרנסה; בחוסר ברירה הן פנו אל עבודות הניקיון. עד היום נשים מרוקאיות רבות בפריפריה ובעיירות הפיתוח מוצאות את עצמן, דור אחר דור, מרוויחות את לחמן בעבודות הניקיון.
למה נשים רבות כל כך בפריפריה לא מצליחות להיחלץ מעבודות הניקיון? במאמר "פוליטיקה רגשית בעבודות הניקיון: המקרה של ישראל" מפרטות אורלי בנימין, דבורה ברנשטיין ופנינה מוצאפי-האלר שלוש סיבות. הראשונה, הן אומרות, היא החינוך הרע בפריפריה; השנייה היא שרוב מקומות העבודה נמצאים בערים, ועיירות הפיתוח רחוקות מהן; כשמוסיפים לכך תחבורה ציבורית בלתי אפשרית, ומנסים לדחוס בשמונה שעות פיזור ילדים בבתי ספר וגנים, נסיעה באוטובוס או שניים לעיר אחרת וחזרה לעיר בצהריים – מתקבלת משוואה ללא פתרון. החוקרות מספרות שבעיירות הפיתוח צריך קשרים והמלצות אפילו כדי להתקבל לעבודת ניקיון במפעל.
בשנים האחרונות נפתחו בפריפריה בתי ספר למכביר המציעים לנשים ללא השכלה ללמוד מקצוע: בניית ציפורניים. רבות מהן משלמות אלפי שקלים מתוך תקווה שירכשו מקצוע חדש וידיהן העובדות קשה יתעדנו בעבודת הטיפוח. "מהר מאד מתבהר כי הן שילמו לשווא", אומרת פרופסור בנימין שהבחינה בתופעה. "הלקוחות הפוטנציאליות שלהן הן נשים כמותן, מהסביבה שלהן, אבל הנשים האלה עברו את אותו הקורס. אין להן כסף לפתוח עסק ברחוב הראשי או במרכז המסחרי, אז הן מנסות להתחיל לעבוד מהבית, אבל אף אחת לא עוברת שם במקרה".
"כשאת מנקה אסלות את לא האדם הכי בטוח בעצמו בעולם"
מקובל לחשוב שעובדות הניקיון הרוסיות החליפו את התימניות, אבל זה לא מדויק. נכון, כשאמי למשל עבדה בניקיון בתים באשדוד, חלק מהמשפחות עבורן עבדה היו משפחות מזרחיות. אבל בערי הפריפריה המצב נשאר סטטי; אל הנשים המזרחיות שעבדו בניקיון, התווספה אוכלוסיה חדשה, של מהגרות מברית המועצות לשעבר. זאת הקבוצה שבמשך השנים הבאות תהיה הדומיננטית בתחום. גם העולות מאתיופיה יצטרפו במהרה לשוק העבודה הזה, אך מספרן מועט יחסית, כי חלקן באוכלוסיה קטן מאוד לעומת העולים מרוסיה.
"הייתי בת 40 כשעלינו לארץ", מספרת מרינה, עובדת קבלן המנקה משרדים בתל אביב. "שם, באוקראינה, הייתי מורה לספרות. כמובן שלא היה לי מה לעשות עם זה כאן. לא חשבתי שאעבוד בניקיון כל כך הרבה שנים, כבר עשרים כמעט, אבל לא הצלחתי להמציא את עצמי מחדש כאן. אולי החיבור שלי לשפה הרוסית, לספרות, הוא שמשך אותי אחורה, או אל מעמקי הדלי", היא צוחקת ונאנחת. "גיל 40 הוא גיל בעייתי להגר בו". מרינה אחת מנשים רבות אשר הגיעו לארץ בגיל 40 ומעלה, ועד היום לא הצליחו להדביק את פערי השפה, והן עובדות בניקיון.
הרבה לפני קום המדינה, בסוף המאה ה-19, רוב הנשים שעבדו במשק בית היו ערביות. עד היום ישנם כפרים שלמים המתפרנסים מניקיון; כמעט כל הנשים בג'סר א-זרקא, למשל, עובדות בניקיון. חברות הקבלן המנצלות את חוסר הניידות של הנשים האלה, ומציעות להן הסעה מהכפר לעבודה וחזרה. רבות מעובדות הניקיון של אוניברסיטת תל אביב, למשל, הן מג'סר א זרקא, כאשר לפני שנים גם נערות וילדות מהכפר היו מנקות את משרדי המרצים.
"לנשים הפלסטיניות הבאות מהכפרים מאד קשה לצאת לעבודה", אומרת פרופסור אורלי בנימין, מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ותוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן. "מצד אחד הן חייבות לעשות את זה בשביל הפרנסה, ומצד שני הן חיות בחברה דתית מאוד, וברגע שהן יוצאות החוצה הן נחשדות בהפקרות מינית. הן מאד סובלות מזה ותמיד צריכות להוכיח שאין בהן, בלבוש שלהן או בהתנהגותן כל דופי".
העולות מחבר העמים סובלות מחשדות דומים. "עבדתי בניקיון תקופה לא ארוכה ומפעם לפעם היה איזה גבר, עובד במשרד בו ניקיתי שואל אותי אם לא עדיף לי לעבוד בזנות", אומרת אנה, "הדברים היו נאמרים כאילו בצחוק, אבל זה היה משפיל מאוד כי גם פחדתי לענות חזרה. כשאת מנקה אסלות את לא תמיד האדם הכי בטוח בעצמו בעולם".
כאבי גב, דלקות פרקים ובושה
בשנים האחרונות יותר ויותר נשים שאינן שייכות למעמדות החלשים, שאינן תושבות הפריפריה או נעדרות השכלה, אינן עולות חדשות או פליטות - פונות אל עבודות הניקיון. קשה לומר מה הם המספרים וקשה לומר אם זו המגמה, אך החוקרים איתם שוחחתי מאשרים כי יש תחושה שלשם זה הולך, שיוקר המחייה בארץ והשכר הנשחק לא מותיר ברירה לנשים שמלכתחילה סובלות מאי שוויון בשכר בהשוואה לזה של גברים. "אני ספרנית, בעלת תואר אקדמי ואני גם מנקה בתים", מספרת למשל מלי מצפון הארץ, "לא תיארתי לעצמי שזה יגיע לזה, אך אין ברירה".
למרות ההבדלים התרבותיים, נסיבות החיים והתקופה, המצוקות של עובדות הניקיון לאורך ההיסטוריה משותפות: כאבים הפיזיים, דלקות פרקים, כאבי גב וכאבים כרוניים; העסקה קבלנית שלא כוללת תשלום עבור ימי מחלה, למשל, כך שעובדת שזקוקה לדוגמה לניתוח נשארת ללא פרנסה. ואולי מעל הכל – המבט, ולעתים חוסר המבט, של החברה בהן ובעיסוק שלהן. עובדות הניקיון חשות לעתים קרובות בושה, ילדיהן מתביישים בהן והחברה שופטת אותן על אי המיצוי העצמי שלהן.
פרופסור בנימין מציינת שלוש נקודות אותן היא מכנה "חילוצי גאווה" המאפיינות את הנשים שחשות לעתים קרובות בושה בעבודתן. "אחת היא העתיד הדמיוני, שהעבודה הזאת היא לא לתמיד ואינה מגדירה אותי. נקודה שנייה היא שזקוקים לי, שבלעדי החברה לא תסתדר ואני עושה משהו חשוב עבור מישהו אחר. והנקודה השלישית היא הורדת המסך על עבודת הניקיון וגאווה בכך שאני מביאה אוכל לשולחן, שאני מפרנסת את המשפחה שלי".
לאחר שנתיים עזבה אמי את עבודת הניקיון ועברה לסעוד קשישים. עשרים שנה עברו מאז, אבל ידיה העדינות לא נגעו עוד בפסנתר.
האם היית יכולה לנגן עכשיו?
"בקושי", היא עונה, "כל השנים האלה האצבעות שלי עשו עבודה שאצבעות פסנתרן לא אמורות לעשות. איבדתי את זה".
זה עצוב.
"לא, זה לא עצוב. אלה החיים".