בסוף השבוע הלכתי לאירוע טעימות יין. פותחים כמה סוגים, מנסים, ואם רוצים - קונים. אני מודה - האירועים האלה תמיד מביכים אותי. אולי כי רוב הקהל מורכב מגברים מאפירים שמסתובבים שם חמורי סבר ואני מרגישה לידם כמו ילדה חסרת ביטחון. אבל התעלמתי, עטיתי על הפנים פרצוף של "אני אחת משלכם", והמשכתי לעמדת הטעימות.
אחרי לא מעט אנשים, הגיע תורי. המוזג, במקום לקחת את הכוס ולמזוג לתוכה יין, עצר ואמר בקול ששמע כל מי שהיה בסביבה: "אבל למה את לא מחייכת? למה כזאת רצינית, תחייכי". במקום לקבל את כוס היין, הייתי מעדיפה באותו רגע לקבור את עצמי בתוכה. מַתִּי מבושה. ובכל זאת, כמו לפי פקודה, חשפתי שיניים וחייכתי בחוסר רצון מוחלט. ואז התחלתי לחשוב למה לעזאזל עשיתי את זה.
זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. זה קרה לי בדייטים, זה קרה לי בסופרמרקט, זה קרה לי בעבודה, וזה קרה גם סתם ברחוב, תוך כדי רכיבה על אופניים עם אוזניות, כשמישהו עצר אותי במיוחד כדי לעדכן שאני יפה, אבל הרבה יותר יפה לי חיוך. זה תמיד מביך ותמיד מקטין. ולא כי אני חושבת שאותו מוזג התכוון לעשות רע או ידע כמה זה מרגיז. הוא בטח אפילו לא שם לב. מעולם לא הייתי עדה לסיטואציה שבה הדבר הזה, שנאמר לכל כך הרבה נשים סביבי באופן תדיר ואגבי, כוון אי פעם לגבר.
לאף אחד אף פעם לא הזיז אם המוזג הזה מחייך. למי בכלל אכפת אם גברים מחייכים. וזה אולי נראה זניח, ושולי וקטנוני. מה זה דרישה לחיוך כשיש נשים שנאנסות ברחובות הרצליה. ומה את בכלל רוצה, יא ממורמרת כבדה אחת. אבל הכל קשור בהכל. והכל מתחיל בתפישה, בהתנהגות יום-יומית, בדברים הכי קטנים שנאמרים אפילו בלי שמודעים אליהם. בתפישה שחיוך הוא הסמל לרכות נשית. ואישה עם חיוך היא אישה קלילה. זורמת. לא מאיימת. אישה שאפשר לשלוט בה. אישה שלא מחייכת היא בהכרח אישה קשוחה, מחוספסת, רצינית, קרה. וגברים לא אוהבים נשים כאלה.
אל תבינו לא נכון - זה לא שאני לא אוהבת לחייך. אני דווקא מאוד בעניין ואפילו עושה את זה הרבה - כשמצחיק לי, כיף לי, או סתם כשבא לי. אבל אני לא רוצה לעשות את זה כדי ליישר קו עם מה שמצפים ממני. בטח לא במציאות שבה אנחנו חיים, שלימדה אותי שכדי שייקחו אותי ברצינות אני צריכה להילחם הרבה יותר חזק ולהוכיח את עצמי במקומות שגברים מתקבלים בהם כבדרך אגב. כי במציאות שלנו, החזק מנצח. והחזק הזה הוא אף פעם לא אישה נבוכה שמעירים לה "למה את לא מחייכת?".
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: רועי ברקוביץ'
עריכה: נעמה דעוס
הפקה: ליהי פיין
עורך הדעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il