לילי לא מוכנה לבלוע יותר

שבוע לקח לי לעכל את הידיעה על אודות אירוסיי, אבל את הידיעה שזה הדבר האחרון שאצטרך לעכל בחודשים הקרובים הבנתי מיד אחרי שהטבעת נשלפה. בניגוד למאורסות רבות שרק מעצם ההצעה, המתח וההתרגשות משילות מעצמן קילוגרמים עודפים, אצלי זה עבד הפוך. במקום סתימה בצנרת, גיליתי שיש לי תיאבון בריא, כזה שגורם לי לאכול כל דבר שזז, וגם מה שלא. מהר מאוד, הבנתי שעליי לעשות מעשה שהעולם, והחתן, עוד יודו לי עליו – לסתום את הפה ולאלתר.

את היום הראשון במתכונת דלת קלוריות פצחתי בהקאות. לא מסכנות חיים או כאלה הדורשות אשפוז כפוי, חלילה, וגם לא תוצאה של בחילת בוקר או בולמיה בהתהוות. סתם קלקול קיבה. "אם לא הייתי נגעלת מלהקיא, בכיף הייתי עושה את זה", פרשה בפניי אסנת את משנתה הבריאותית המטרידה. "זאת הדרך הכי מהירה לדלל קלוריות", הוסיפה. עם זאת, לטעמי, יש משהו פחות מרהיב ברכינה על האסלה כשאין מישהו להחזיק לך את השיער. ועדיין, בסיומו של לילה סוחט נוזלים, הדבר הראשון שרצתי לעשות היה להישקל.ו ט-דם: "ירדת 124 גרם", בישר לי המשקל בדממה אופטימית.

על אף שמחת ההקאה העצובה, החלטתי שאני נכנסת בסיפור הירידה במשקל ראש בראש, אבל עם אג'נדה בריאה. כזאת שאוכלים בה כל שלוש שעות ארוחה קטנה ואז מזיעים אותה למוות על ההליכון. כל מה שיהפוך אותי בזריזות לפרסונה שאליה אני חותרת: מרירה, עייפה וכחושה. מיהרתי להעמיס את המקרר בירקות מכל הצבעים, שניצל מסחרי נטול כל חן, מעדני 0 אחוז, נקניקים דיאטטיים, גבינות צהובות מחוררות מדי ובקצרה, כל דבר שפעם היה לו טעם והיום אין לו.
יומיים החזקתי בדיאטה למופת. בבוקר אכלתי אוכל של ציפורים עם דנונה. בצהריים בלסתי תפוח עץ ענק עם סלט ירקות דל טעם. בערב פתחתי שולחן עם חביתה (מביצה אחת), גבינה (מאחוז אחד) ולחם (קל. שניים). בלילה חלמתי על עולם יפה יותר, שבו מוס שוקולד תמים ומנת חומוס-צ'יפס-סביח לא משתכנים לי בפולקעס לצמיתות.

150 קלוריות איכותיות למנה

בסופו של יום מצאתי את עצמי במיטה עם החתן. סימנו "וי" על סקירה יומית של אולמות שלא הספקנו לפסול וחתונות שדווקא הספקנו להכפיש, ומהון להון מצאתי את עצמי עם חלק עליון ובלי התחתון. דבר שבשגרה. ובעוד החתן פוצח במחול הכדרור הקבוע של ראשי כלפי מטה, הייתה לי הארה: בדיאטה אין רק חובות, יש גם הנחות. וכך, ברגע אחד וקסום שבו נדמה היה לי שראיתי אלומה של אור עם הילה מבריקה, החלטתי שאני לא בולעת. לפחות לא עד החתונה.

מתברר שמנת זרע ממוצעת מכילה 150 קלוריות (נשבעת, בדקתי) – ממש כמו צלחת פסטה קטנה, שלוש קוביות שוקולד או שני קרטיבים. למעשה, מדובר בפולמוס ער: הסקסולוגים לבית הלל טוענים שמדובר בסך הכול בשבע קלוריות לכפית. אבל בכל הקשור למה שנכנס לי לפה, אני דוגלת בגישת בית שמאי, משמע: החמרה ואי לקיחת סיכונים מיותרים. אם נבצר עליי לפטם את עצמי במטען קלורי חורג, אז שיהיה בישיבה, מרצון ועם איזה תוספת ליד.

לשם ההגינות אספר שבמהלך המחקר המעמיק שערכתי בנושא, גיליתי שנוזל הזרע מכיל גם פרוקטוז, חלבונים ואפילו אבץ שהוא – שימו לב – "מינרל חיוני לתפקוד המערכת החיסונית, שמצוי בעיקר בבשר", ואם מורחים אותו, תסלחו לי, העסק מועיל מאוד לעור הפנים. מצד שני, תת משקל, איפור זוהר ושק של מחמאות ביום המיוחל יכולים לעשות את אותה עבודה מבלי שאיאלץ לסוך את פניי בהפרשות שניחוחן הטוב מוטל בספק, מועילות ככל שיהיו.

את כל טיעוני הבעד העדפתי להשמיט בעת הכרזת הבשורה לחתן – שהיה, כזכור, בעיצומו של הכדרור. הסרתי את ידו הדוחפת בעדינות, הרמתי את ראשי בגאון ואמרתי לו: "אתה זוכר שאני בדיאטה, נכון? אז מצטערת (פאוזה דרמטית ומבט האש פאפי מוטה מטה), אבל אני לא יכולה לבלוע את זה יותר". הוא הביט בי בעיניים נדהמות, משחרר שברי הברות: "אבל מה... הממ...למממה?". כאבתי את כאבו, הבנתי לליבו, אם לא למטה משם, אבל הייתי נחרצת. נותר לי רק להבטיח שאחרי החתונה זה יעבור, ובשביל הטעם הטוב, עשיתי את זה בפעם האחרונה. כי גם שמפטרים אדם מעניקים לו תקופת חסד - התראה מראש ופיצויים. למחרת, רזה ב-100 גרם נוספים וסובלת מצרבת קלה, יצאתי לרכוש לי נתח בשר עסיסי וקרם פנים משובח. על כל מקרה שלא יהיה.

השבוע ירדתי: 600 גרם. היעד: עוד 4.400 ק"ג, שזה שווה ערך לשני תינוקות בריאים.
על המזרון: המנוי למכון מתחיל השבוע. עד אז המזרון היחיד שלי שייך למיטה.
מצב הצבע: השמש יצאה קצת השבוע. אני לא. עדיין נראית כגוויה. ותודה לברונזר המשזף.
הרגלים טובים: ירקות ופירות, לחם קל והעברת זקנה במעבר חצייה.
חטאים להיגמל מהם: נוזל זרע וחמאת בוטנים. לא בהכרח בסדר הזה.