היום שבו הפסקתי להיות שרלילה

 בהתחלה הסתכלנו אחד על השנייה משני הצדדים של הרחבה, באמצע רקדו המון אנשים ואני הייתי עצובה ומובסת מדי מכדי להצטרף אליהם, וגם, לראשונה מזה שנה, לא הייתי מתודלקת בחבר הכי טוב שלי באותה תקופה, האקסטזי.

בשבוע שלפניו שכבתי עם ארבעה גברים שונים, כולל שני חברים הכי טובים שחיזקו את חברותם בזיון משותף אתי, שבסופו הסתכלתי על הגוף שלי ולא יכולתי לזכור מי אני. כשעידן, החבר הכי טוב שלי, שמע את הסיפור, הוא בא אליי, אסף את כל הסמים, ואמר שמספיק, זה לא יכול להימשך ככה. די עם הקלאבינג, די עם הסמים, די עם הגברים. אבל כמו כל מכורה טובה ניסיתי להתחכם. באותו לילה הייתי שם כניסוי, רציתי לראות אם יש לי מה לעשות במועדון שבמשך שנה היה מרכז החיים שלי, בלי להיות מסוממת לגמרי.

"את נראית משועממת", הוא חייך אליי. "יש לך משהו לעשן?", שאלתי. "לא כאן, בבית, אני גר ממש קרוב". ידעתי למה אני הולכת לשם, זה לא היה רק כדי לעשן. הוא גלגל ג'וינט, חרא חומר, ואז הוא התקרב אליי כדי לנשק אותי, ואיזשהו חוט שעד לאותו רגע עוד לא נקרע, פקע. "עזוב, שים קונדום ובוא נגמור עם זה". עשינו את זה, הייתי יבשה לגמרי/ שכבתי מתחתיו, ועד היום אני זוכרת שבפינה של התקרה שמולי היו קורי עכביש ואת עצמי תוהה אם יש לו בבית מטאטא.

המון פעמים מאז ניסיתי לחשוב על עצמי במצב הפוך, הייתי מזדיינת עם מישהו כל כך אפאטי? איך הייתי מגיבה בתור גבר לזיון בטוח, אבל לא מאוד רחוק מנקרופיליה? אין לי תשובה. אחר כך התלבשתי והלכתי משם. שבוע אחר כך הוא ניגש אליי ברחוב, לקח לי כמה שניות לזכור שהוא היה בתוך הגוף שלי. אז עוד לא ידעתי את זה, אבל משהו מאוד מהותי התחיל להשתנות.

 

למה שמלך הכיתה ירצה גמדה חנונה?

ההתחלה הייתה הרבה קודם, ומאות שעות טיפול פסיכולוגי לא הצליחו להתמקד ברגע שבו נתקע לי בראש שהערך העצמי שלי תלוי לגמרי במי שירצה לזיין אותי או לא.

אולי זה התחיל בילדונת בת 6, משונה ועם מבטא, שהגיעה למקום שבו החטא הנורא ביותר היה מבטא. לא תאמינו כמה מהר אפשר להיפטר ממנו אם חוטפים מספיק מכות. הייתי יושבת בהפסקות, עין אחת קוראת והעין השנייה מסתכלת בקנאה במלכת הכיתה. זה המשיך בנערה בת 13 שדווקא למדה להסתדר. לא הייתי מקובלת, אבל היו לי חברות משונות כמוני. ואז עוד עקירה, למקום אחר, ושוב הייתי צריכה לסגל לעצמי מבטא ומנהגים חדשים. אחר כך הייתה עוד עקירה, אלא שהפעם הייתי נחושה להפסיק להיות משונה, ודי עם הספרים והשפה הגבוהה מדי. רציתי להיות חלק מהחבר'ה הכי מקובלים, גם אם זה אומר לוותר על חלקים שלמים מעצמי שהפכו אותי למוזרה בעיניהם.

 אבל אי אפשר להסתיר מוזרויות, ומי שרגילה להיות עופיונית מוזרה לא תשתנה. היום אני גם יודעת שאנשים מריחים וונאביז ממרחק של קילומטרים. ואחרי שהתאהבתי במלך הכיתה והיה ברור שהוא לא, חשבתי שאם אני ארשה לו למזמז אותי, זה ישנה הכל. וככה מצאתי את עצמי מתמזמזת עם המון בנים, עד שיצא לי שם של נותנת ואיבדתי את בתוליי עם אחד הבחורים הכי שווים בתיכון. בחיי שחשבתי שזה אומר עליי משהו טוב. אולי שם נוצר הפגם החמור הזה בתחושת הנשיות שלי, התחושה שהמחמאה העילאית שאני יכולה לקבל זה שירצו אותי, ואם לא רוצים אותי, אז זיון זה יותר טוב מכלום.

כיוונתי הכי גבוה, לבנים הכי מקובלים, הכי חתיכים, הכי נחשבים, הכי בלתי מושגים. וחלק מהם היה מוכן לשכב איתי, למרות שאני נמוכה, ורזונת, ולא צמח לי אף אחד מהאיברים האלה שאמורים להפוך נשים לאטרקטיביות.

אחר כך הייתה תקופה ארוכה של רגיעה עם חבר ואהבה, אבל אחרי כמה שנים, חוסר השקט התחיל לחזור. רציתי את הגבוה ההוא שנראה ממש כמו ברי סחרוף, או את הבחור המגניב שרוקד יפה. לא עניין אותי שאין לי על מה לדבר אתם, ושאין שום סיכוי שהם יבינו אותי. התשוקה שלהם הייתה אישור מעוות לזה שאני רצויה, שאני מושכת. התחלתי לבגוד, והקשר הלך והתרוקן מתוכן, עד שנפרדנו. אחרי כמה שנים מאוד מוגנות, שוב הייתי לבד.

ואז הפסקתי לספור זיונים

הסחרור התחיל. אני לא יודעת כמה היו באותה תקופה. היה את הבוס הנשוי שלי, שבזכותו גיליתי את קסמי הזיון שאחרי הג'וינט. היה את ההוא שעבד איתי, היה את ההוא שהתחיל איתי ברחוב, היה את ההוא שהתחיל איתי בדיסקוטק, ואת השני שהתחיל איתי גם בדיסקוטק למרות שהייתה לו חברה כבר המון זמן. את הנשוי שמבוגר ממני ב-20 שנה, ואת, אוף, אני כבר לא זוכרת. הבית שלי נראה אז קצת כמו תחנת אוטובוס, עם כל הגברים האלה שהיו מגיעים, מזיינים אותי והולכים. חלקם זיינו אותי על בסיס קבוע, וזה ממש החמיא לי, אבל אף אחד מהם לא נשאר לישון, עם אף אחד מהם לא הלכתי לסרט. כלום. באים, מזיינים, להתראות עד הפעם הבאה.

 

הסקס היה טוב. באמת. עם רובם אפילו גמרתי, אבל ככה יכולתי לשקר לעצמי שאני עושה את זה כי אני חרמנית, כי סקס זה יופי, כי זה גם מה שאני רוצה מהם. לא חשבתי שהדיכאון האפור שהלכתי ושקעתי בו קשור לזה שיש סבב של גברים שמזיינים אותי, מה זה קשור? אני הרי נהנית מסקס.

אבל דיכאון אפור לא הספיק לי כדי להבין שמשהו מאוד לא טוב קורה לי, ורק כשהתחיל דיכאון שחור משחור הבנתי שהגיע הזמן לשנות דברים. ארזתי את עצמי, מצאתי עבודה ועברתי לעיר אחרת, להמציא את עצמי מחדש.

 הצעד הראשון היה להחליט שאני לא מזדיינת יותר, ושק של חרדות ירד ממני. כבר לא הייתי צריכה לג'נגל בין גברים, לפחד שמא ההוא יפסיק להתקשר וההוא יוריד את תדירות הביקורים. הקפתי את עצמי בחומה, והכל היה בסדר. אוטיסטי, אבל זה עדיף על כאב.

אחרי שנה הגיע ג', בחור רציני ומיושב, נורא שונה מהגברים האחרים שרציתי. כשהוא התחיל להתעניין בי, חשבתי שעכשיו יהיו לי חיים רציניים ומיושבים. אז יצאתי איתו, הלכנו לסרט, הזדיינו והוא התפוגג. קשה לי להסביר כמה מרומה הרגשתי. כל תיאוריות הצדק הקוסמי שלי התנפצו. אני התנהגתי למופת והוא נעלם? איזה מין הפי אנד זה? המסקנה שלי הייתה שאם החוזה שלי עם הקוסמוס הופר, אין שום סיבה שאני אעמוד בהחלטה שלי לא להזדיין סתם יותר. אני אראה לו, לאלוהים הזה. וכשאני כועסת, הנטייה הראשונית שלי היא להוציא את זה בששון על עצמי.

הפעם זה היה חמור יותר. זאת הייתה שיא הסצנה של הקלאבינג, אלנבי 58 והקו מילניום פרחו, אנשים בלעו אקסטזי כמו מטורפים, ואני החלטתי שזה המקום שאני רוצה להיות בו, וזללתי אותו בכל פה. הגברים שידעו כמה קל לזיין מישהי דלוקה מהתחת הלכו והצטברו, וזאת הפכה להיות משרה נוספת, עבדתי בקלאבינג. כל שבוע להידלק ולחזור הביתה עם מישהו אחר. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. להתעורר בבוקר למחרת עם איפור מרוח ובטן כואבת. לחלק בכלל לא היו פנים, חלק נכנסו לסבב, בחלק החלטתי שאני מאוהבת, ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. לפעמים, כשלקחתי מספיק אקסטזי, אפילו הרגשתי יפה ושייכת.

הלכתי ושקעתי, ועוד קצת, זה נורא מביך להיות קלישאה. עד לאותו שבוע שבו שכבתי עם ארבעה גברים שונים ועידן החליט שמספיק ודי. אבל הייתי צריכה את האירוע עם הבחור המקונדם כדי להגיע באמת להחלטה שמספיק ודי, ואז פניתי לטיפול.

את באמת רוצה לזיין כמו גבר?

הייתי רוצה לספר איך הכל השתנה פתאום, אבל החיים בכלל לא כאלה. דברים התחילו להשתנות נורא לאט. נכנסתי לתקופת התנזרות, אבל לא מתוך אימה, אלא כדי להכיר את עצמי. ובאיטיות מדהימה התחלתי לחבב את עצמי. גיליתי שיש לי מה להציע מעבר למיניות בוטה ומזויפת. שאנשים נמשכים אליי גם כי אני חכמה, מצחיקה וחדה, שיש למה להימשך גם כשאני לא מתלבשת כמו זונה ב-50 שקל ומדברת מלוכלך. איכשהו התחלתי לאסוף סביבי אנשים שהרבה יותר קרובים למי שאני באמת, ויכולתי לצחוק אתם, ולדבר על ספרים, וללכת לבתי קפה ולסרטים.

ככל שהתקרבתי לעצמי יותר, מספר הגברים ששכבתי אתם הלך ופחת, ומספר הגברים שרצה ללכת אתי לסרט ולשבת בבית קפה הלך וגדל. עדיין היו גברים מזדמנים, אבל כבר לא יכולתי לשקר לעצמי יותר, ולא יכולתי להדחיק יותר את תחושת המרירות כשעוד מישהו לא התקשר. וככל שחיבבתי את עצמי יותר, לא הבנתי למה אני מזדיינת עם מפגרים שלא מסוגלים לקלוט כמה שאני מהממת. ורק כשהתחלתי להבין שאני אחלה בחורה התחלתי לדרוש יחס שמגיע לאחלה בחורה. ולמרבה ההפתעה, גם אחרים כיבדו אותי יותר.

זה אמור להיות ברור מאליו, לא? זאת האמת הכי בסיסית. תאהבי את עצמך ויאהבו אותך, תכבדי את עצמך ויכבדו אותך. אבל יש יותר מדי בחורות שלא מצליחות לאהוב ולכבד את עצמן, שמספרות לעצמן יותר מדי שקרים. אני מזהה אותן, אמרתי משפטים מטומטמים כמו "אני יכולה לזיין כמו גבר". וואלה? באמת? וזה מה שאת באמת רוצה? להכניס לעצמך לגוף אנשים ואז לשכוח אותם? ובכלל, מי אמר שגברים נהנים לזיין ולשכוח?

 אני לא אומרת שלנשים אסור לשכב עם מי שהן רוצות כמה שהן רוצות, אני רק אומרת שכדאי להסתכל פנימה, ממש באומץ, ולבדוק מה באמת רוצים. כי אם את מרגישה ריקה כשהוא הולך או מטונפת כשהוא לא מתקשר, אז זאת לא חרמנות נטו, אלא צורך הרבה יותר עמוק וקשה לסיפוק.

היום אני לא פוסלת על הסף גברים שרוצים אותי ויכולה אפילו להעריך אותם על טוב טעמם. זה הפי אנד? כנראה, לא לגמרי. אני עדיין נמשכת גם לגברים שאני לא הטיפוס שלהם, אבל אני יכולה להסתכל על זה בשעשוע, ולדעת שמי שרוצה אותם זו ילדה משונה בת שש שישבה לבד בהפסקות וקראה, רק שהיא כבר לא מנהלת לי את החיים.