חסרות לנו סיבות להיות ממורמרות?

 הדבר הראשון שאני קוראת בעיתון, באמת הראשון, אפילו לפני הטור של דנה ספקטור, זה את חוברת המבצעים של הסופר פארם. קשה לי להסביר כמה החוברת הזאת מרגשת אותי. איזה איפור יהיה במבצע? יהיו קופונים? והאם הבשמים יהיו בהנחה של 50 או 60 אחוז?

השבוע, כבר ממבט ראשון, ראיתי שמצוירים יותר מדי לבבות אדומים בחוברת, וכשקראתי בה בחשדנות הולכת וגוברת הבנתי למה – ולנטיינז דיי מתקרב. הו, ולנטיינז דיי! איזה מתנות מהממות מציעים שם לכבוד יום האהבה, מלא קיטים עם דובים מתלקקים ותחתוני פרווה, או להפך. אבל למי אכפת כל עוד זה אדום?

"אוי ויי," מלמלתי לעצמי כמדי שנה, "זה שוב מגיע!", ומיד שקלתי לקחת את עצמי לאיזה חושה במדבר עד יעבור זעם, אבל אז הנחתי שבטח החושה תהיה צבועה באדום, ויהיו בה כריות פרווה מפנקות בצורת לב, ותלוש הנחה לסדנת טנטרה, לכבוד חג האוהבים.

רומנטיקה זה לא משהו שקונים בכסף

כל שנה אני עומדת מול תופעת הוולנטיינז נדהמת ומזועזעת. לא כי אין לי זוגיות ואין מי שיביא לי קרם גוף חושני; גם כשאני בזוגיות חג האהבה הנוצרי הזה מדהים ומזעזע אותי. הבעיה היא עם עצם הרעיון של "יום האהבה". אני פשוט לא מצליחה להבין מה הקשר בין שלל המתנות המטופשות האלה ובין המילה הזאת, אהבה, שמבחינתי מייצגת דבר כמעט קדוש.

 הכרתי פעם בחור שהיה קם כל בוקר חצי שעה לפני אהובתו כדי להכין לשניהם ארוחת בוקר ולהכין לה סנדוויצ'ים ללימודים. הכרתי בחור אחר שכל פעם שבאוטו של יקירתו היה נגמר הדלק, או הנוזל לשפריצרים, הוא היה לוקח מיוזמתו את המכונית ודואג לתדלק אותה, כי הוא ידע שיקירתו שונאת תחנות דלק. הכרתי בחור שלישי, חילוני לגמרי, שמנהל משק בית דתי, כולל כשרות ונידה, כי אשתו האהובה דתייה, וכדי לחיות איתה הוא מוכן לעשות את הדברים האלה.

 אתם מבינים, ככה נראית אהבה ככה נראית רומנטיקה. בהתחשבות יומיומית, בדאגה כנה לרווחת הצד השני, ברצון לדאוג ולשמח. מה לזה ולזרי פרחים במאות שקלים, או לכרטיסי ברכה אדומים מנגנים? אין לי מושג. אל תבינו לא נכון – אין לי כלום נגד מתנות, להפך, אני מאוד אוהבת לקנות ולקבל מתנות, ובטח שאין לי כלום נגד אהבה רומנטית, אני אפילו אוהבת את הקישור בין מתנות ואהבה. מה שאני לא סובלת זה שפתאום, לפני לא יותר מדי שנים, אימצנו אופנה אמריקאית מטופשת ופתאום נהיה יום אחד בשנה שבו אוי ואבוי לגבר שלא יפגין מחוות אהבה כלפיי האישה שאיתו.

חסרות לנו סיבות להיות ממורמרות

כשאני הייתי בתיכון עוד לא חגגו כאן את ולנטיינז דיי, השבח לאל. אני רק חושבת מה היה קורה אם בתור תיכוניסטית מתוסבכת לא הייתי מקבלת שום דבר, ומתמלאת רחמים עצמיים. כבר יצא לי לשמוע גבר אומר בחנות פרחים, "תעשה לי איזה זר יקר, שהיא לא תחשוב ששכחתי ותעשה לי את המוות." ואם הוא ישכח? הוא יחזור הביתה לאישה מכורכמת פנים שתרגיש לא אהובה כי היא לא קיבלה תחתונים אדומים קטנטנים עם נוצות?

 ברצינות, חסרות לנו סיבות להיות ממורמרות שרצנו ואימצנו חג של גויים כדי להרגיש בו מקופחות ומסכנות? איך הצליחו לשכנע אותנו שסבון פילינג אדום בצורת לב מעיד על האהבה של בן זוגנו אלינו? כל כך קשה להבין שהחג הזה הוא רק חגיגת צריכה אווילית ולא יותר? מישהי באמת רוצה זר פרחים שקנו לה בגלל התאריך ולא מתוך רצון אמיתי לשמח אותה?

ככל שהחברה שלנו מתמכרת יותר לצרכנות, אנחנו חושבים שאפשר לבטא הכול בקניות, אבל יש דברים הרבה יותר עמוקים מכרטיס זוגי לספא. אם הבחור שלכן באמת אוהב אתכן, הוא מראה לכן את זה כל הזמן, ואם האהבה שלו לא מספיק עמוקה, אפילו טבעת יהלומים לא תשתיק את הקול הקטן שאומר "לא טוב לי."

אז תעזבו אתכן ממחוות ריקות, את תחושת החמימות שאתן מרגישות כשאתן רואות אותו, ואת החיוך שלו כשאתן מתקרבות, אין איך לקנות.