למה אנחנו אוהבות ערסים?

בתחילת העונה הנוכחית של "האח הגדול", כשבחנו את הגברים החדשים שנכנסו לבית, כתבתי על אלירז שדה ש"בכל בחורה יש פרחה קטנה שרוצה שהגבר שלה ייקח אותה לפלאפל וידוג לה דגים". תכל'ס, דיברתי על עצמי, אבל מסתבר שלא הייתי היחידה: לא עבר שבוע מיציאת החודדה מהבית, וכבר נחסמו כל כבישי הגישה לנווה אילן על ידי עדרים של בחורות רווקות ותאבות בשר. בתוך בית "האח הגדול" אולי שוררת מלחמת אריות בין אלירז וסער, אבל בחוץ שורר קונצנזוס – אלירז שדה הוא הגבר הנחשק במדינה, לפחות נכון לחמש עשרה הדקות הקרובות.

מה גורם לכולנו - צעירות ומבוגרות, שמאלניות וימניות, פרחות וחננות – לרצות את אלירז? נכון, מדובר בבחור נאה לכל הדעות, בעל חוש הומור שובב ולב זהב, אבל יש יפים ממנו, חכמים ממנו ושאפתנים ממנו. טוקבקיסטיות מזן מסוים יאמרו שזה בגלל שהוא "הולך עם האמת שלו"; רווקות מיוסרות יגידו לך שהוא פשוט קונטרה לגברים כמו סער, שמתחבטים עם עצמם אם לסמס לך בזמן שהם מפלרטטים עם החברה הכי טובה שלך; אחותך בת החמש-עשרה תגיד לך שהוא מאמי, ושתורידי ממנו את הידיים המגוידות שלך. הכל נכון, אבל יש סיבה נוספת שבגללה אנחנו אוהבות את אלירז: הוא סוג של ערס-לייט, ובסתר ליבנו אנחנו מתות על ערסים.

כל מי שראתה סרט בורקס בחייה מכירה את הסינריו: צ'חצ'ח חמוד עם כוונות טובות, אשכנזייה מבית טוב, זוג הורים שרוצים לראות אותה מסודרת עם רואה חשבון ממושקף ואהבה שחוצה את הגבול שבין מגדל האופרה למגדל השעון ביפו. הסרטים האלה אולי עשו עוול למגזרים שלמים, אבל גם עיצבו פנטזיה נסתרת של בחורות רבות.

ברנשים וחתיכות

וכך, שנים רבות לאחר שנעלמה המילה "צ'חצ'חים" מהלקסיקון שלנו, הפנטזיה עוד קיימת: סמי הורי בגופית סבא הרעיד לקארין אופיר ואורי בנאי את המרפסת ב"פלורנטין", אסי כהן המוסכניק חימם לדנה מודן את המנוע ב"אהבה זה כואב", יודה לוי-פדידה הראה לעדי הימלבלוי למה דוגמניות וכדורגלנים הולכים טוב ביחד ב"האלופה", ושלומי קוריאט ביקר בעולם התחתון של עדי גילת ונטע גרטי ב"הבורר". נכון, אנחנו לא באמת מדמיינות את אבי הטחול כשאנחנו לבד, ורובינו בכל זאת מעדיפות עורך דין על מוסכניק, אבל יש משהו באישיות הערסונית שעושה לנו את זה.

בעט, סער, בעט

צילום׃  אוהד רומנו

שלא תבינו לא נכון – זה לא שאנחנו מחפשות ערס כבד או, לא עלינו, פושע. זה שאנחנו אוהבות גברים מלאי סתירות לא אומר שאנחנו רוצות לחטוף סטירות. הכוונה לתת-הז'אנר הערסי, הכולל בתוכו את הפושטקים הקטנים שמתחילים איתך בלי טאקט ברחוב, את הערסים-לייט עם חוכמת החיים סטייל אלירז, או את המטרוסקסוערסים בעלי הממון, כמו כדורגלנים או זמרים מזרחיים. אגב, לא מן הנמנע שאלירז עצמו יקטוף את המיליון ויחצה את הקווים בין הסוגים השונים. עכשיו נשאלת השאלה, למה הם מושכים אותנו?

יש לי רק חלום, לקנות לו יהלום

בימי "אהבה זה כואב", רענן שקד הגדיר את מה שנקרא "תסמונת הפרא האציל". למרות שיש משהו מקומם בהגדרת המגמה הזאת כ"תסמונת", אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בסוג של אילוף הסורר. זאת אמנם קלישאה שחוקה, אבל אנחנו אוהבות ילדים רעים, במיוחד כאלה עם פוטנציאל להשתקם.

ערסים גם לא משחקים את משחק החיזור המוכר והמשעמם: הם רוצים אותך? את כבר תדעי את זה. ערס אמיתי לא יבזבז זמן יקר בניסיון להכניס אותך למיטה. הוא לא יבטיח לך טבעת זהב, אם כל מה שיש לו בשבילך היא טבעת לטקס אקסטרא לארג'. מצד שני, אם יש לו כוונות אמיתיות כלפייך, הוא יפנק אותך כמו מלכה וילחש לך מילים כנות ואמיתיות.

בזמן שבחורים כמו סער יטשטשו לך את ההכרה עם משפטים כמו "אני לא יודע, את חייבת להבין אותי, אני מתלבט, אני פגיע", גברים אמיתיים כאלירז יגידו לך "רוצה? גזעי. לא רוצה? תתקדמי!". ואם מה שסיפרו לנו ב"דיסקברי צ'אנל" נכון, לאלירזים יש מה להציע לך במיטה הרבה יותר מלסערים. ואם העובדה שכיניתי אותו "ערס" לא תפגע במערכת היחסים העתידית שלי ושל אלירז, אני מוכנה להתייצב כבר עכשיו בתור מחוץ לבית בנווה אילן.

>> יודעת למי עוד בבית יש מה להציע לך? לארז הסטייליסט הגאון

>> מתאים לך לצ'פר את אלירז בחופשה בחו"ל ואת עצמך בחופשה בארץ?