נאמר זאת כבר מראש: ברשימת הגברים שעשו לנו את 2008 לא תמצאי את ברק אובמה. יס, הוא דפינטלי עשה לנו את השנה, הוא ונאומיו המרטיטים, הוא והחיוך השובה, הוא ושרירי החזה המושלמים, הוא ומשק כנפי ההיסטוריה. אבל בכל זאת, מדובר באחת הבחירות המתבקשות והברורות מאליהן, ואחרי שבכל רשימת סיכומי שנה נותנים לו כבוד, אנחנו מבקשות לפנות מקום לעוד כמה טסטוסטרונים שעשו לנו הרבה טוב השנה. לא תמצאי פה את בראד פיט, אבל כן תמצאי גברים אמיתיים מהפוליטיקה, המוזיקה והקולנוע. זאת הייתה השנה שלהם, אנחנו נרייר כאן בשקט.
בשם המשחק של חייו: הית' לדג'ר
זה קרה באולם קולנוע חשוך, מול מסך ענק כשברקע דממת אלחוט. הוא היה מאופר במייק אפ לבן מטונף, שפתיים משוחות בליפסטיק אדום פרוע, עיגולים שחורים סביב עיניו ושערו ירוק, שומני ומעורר בחילה. כך נראה הגבר שעשה לי את השנה, ובצער רב, מסתבר שזו השנה שבעיקר עשתה אותו. הית' לדג'ר, מי שגילם את הג'וקר ב"האביר האפל" באופן שעוד ילמדו בכל בית ספר למשחק, נמצא ללא רוח חיים בדירתו זמן קצר לפני יציאת הסרט לאקרנים. אילו היה כאן, ודאי יכולנו למצוא אוסקר על מדפו. הוא ודאי היה זוכה לשמוע את השבחים על תפקיד המופת שביצע בצורה כה מבריקה ויש להניח שגם היה מוסיף פרצוף חמוץ עם שמאלית נחמדה לצלמי הפפראצי. חבל, דווקא היה נחמד לראות את כל זה קורה.
(לילי שרצקי)
בשם הג'וגינג: ניר ברקת
איזו מין ירושלמית אהיה אם לא אכניס לרשימה את ניר ברקת? עם יד על הלב, אני חמה על הבחור הרבה לפני שהתגייס להציל את עירי מחורבותיה (על פיקציית הרכבת הקלה, שמעתן?). בזמן שצפיתן בשידורים חוזרים של סיינפלד, ישב ברקת בפאנל ה"כרישים" של ערוץ 10 ועשה לעשרות יזמים להוטים את הלילה. כבר אז, מבעד לאחוזי הרייטינג הנמוכים והמפרצים במצח, זיהיתי שמדובר במציאה אמיתית. גם הייטקיסט, גם אתלט (הוא עושה ג'וגינג למשרד מדי בוקר!) וגם רוצה להשאיר את הצעירים בירושלים. אם חשבתי לעקור לת"א, אני חוזרת בי מכל וכל, ואף שולחת לברקת מסר: תתקשר אלי בעוד 10 שנים, כשאצטרך שוגר-דדי במצב טוב.
(צליל שרון)
בשם המאה מיליון דולר: גאי ריצ'י
אפשר להגיד עליו שהוא היה שטיח רצפה של מדונה, אפשר לטעון שאפילו בצילום רנטגן יהיה קשה לאתר את עמוד השדרה שלו ואפשר להטיח בו שהוא נתן לה את השנים הכי יפות שלו. אבל במקום זה, גאי ריצ'י דווקא הכי שיחק אותה.
תראי, זה שהוא חתיך הורס בעל מבטא בריטי וחיבה לסרטים אלימים אנחנו כבר יודעות ומאוד מחבבות. אבל את פרס גרוש השנה ריצ'י לוקח דווקא בגלל שהוא שרד לא מעט שנים עם מישהי שנראית כמו אחת הכלבות של כל הזמנים, או לפחות אישה שממש בלתי אפשרי לחיות לידה. ורגע אחרי הפרידה, גאי שלנו התעורר לחיים – הוא עשה את קלי ריילי (שחקנית, ג'ינג'ית, צעירה ב-20 שנה ממדונה), עשה סרט חדש, הרוויח 92 מיליון (!) דולר בהסכם הגירושים ודאג בעיקר לילדים. אוווווו. לאחרונה אף דווח שהוא סיכל את הגעתה לבית המשפחה בכריסמס, כי הוא לא יכול להיות איתה תחת אותו גג. אחחח, איזה גבר.(יפית פרץ)
בשם היצירתיות: ארי פולמן
תמיד נמשכתי לגברים מיוסרים. משהו בשתיקה שלהם, במבט החודר שמסתיר כאב בשילוב של קשיחות ורגישות עושה לי את זה. בעוד שבחיי הפרטיים הפנמתי שמוטב לי גבר מאושר ונטול דאגות, גיבורי התרבות שלי עדיין נותרו אלו שהכאב מלווה אותם כמו צל. ארי פולמן הוא בדיוק זה. הרגישות המיוחדת שלו לא נעלמה מעיניי ב "קלרה הקדושה" או ב"שבתות וחגים" אבל אחרי "וואלס עם באשיר" אני מורידה את הכובע. אני לא חושבת שהוא חלם שהסרט יגיע עד לקאן ויהיה בין המועמדים הברורים לזכייה או ש-2,400 איש יעמדו וימחאו לו כפיים במשך רבע שעה, אני פשוט מאמינה שהסרט פשוט בער בתוכו, ובגלל זה הוא גם יצא כך בדמותו: אמיתי, מרגש, עצוב, כובש ומזעזע. (ליזי כהן)
בשם האישה: ניקולא סרקוזי
האמת שרן דנקר היה הבחירה הראשונה, אבל שאפתי לפחות בנאליות, אז הלכתי הכי רחוק שאפשר עד לניקולא סרקוזי. השמעון פרס הצרפתי. בבחירה בו אני מרגישה שאני עוטפת את עצמי בפאסון של אשת העולם הגדול. והרי כזו אני. אז למה סרקוזי? זה לא כי הוא מנהיג דגול (אולי כן, אני פשוט לא יודעת). וזה לא כי הוא נקט בפעולות נשיאותיות שתרמו לצרפת ולעולם כולו (מאותו הנימוק). זה פשוט בגלל האישה הלוהטת שהצליח לנכס לעצמו – הדוגמנית והזמרת קרלה ברוני. כי גבר שלא חושש לחיות בצילה של אישה חזקה עושה לי את זה, על אחת כמה וכמה גבר שמצליח לתפוס אחת כזאת - מה שאומר שהוא כנראה יודע דבר או שניים מהחיים שלו. ואני אפילו לא מתחילה לדבר על זה שאת הכול הוא עושה במבטא צרפתי. יאמי.
(יפעת הללי)
בשם הנונשלנטיות: עידו רוזנבלום
אחרי התלבטויות קשות שגרמו לקולגותיי האנינות להשתבץ קלות (יוסי בובליל? יש סטיות שעדיף לשמור בלב), החלטתי להשאיר את תואר גבר השנה לעידו רוזנבלום. זה לא שאין בנמצא חתיכים ועשירים ממנו, אבל דווקא העובדה שמדובר בבחור מצוי לחלוטין היא שהופכת אותו לכזה יאמי. ממש כמו מסעדת פיוז'ן מהלכת, גם רוזנבלום מביא את הטוב מכל העולמות: עממי אך שנון, נאה אבל מהסוג המחוספס, בוגר מגמת קולנוע אבל לא חי בסרט. סוג של אייל קיציס, רק נגיש יותר. אה, וחוצמזה, יש לו אחלה תוכנית ("מונית הכסף"), הוא הוציא סרט השנה ("החוב") ויש לו חברה שאפילו נשים מאשרות (יונית לוי). בחייאת עידו, תעשה לי סיבוב במונית.
(צליל שרון)
בשם המולטי טאסקינג: בן סטילר
הוא יושב על התפר שבין הגיק שיק לוואחד גבר, על הגבול שבין החנווץ הנוירוטי למאהב הרגיש והסקסי. הוא מעולם לא התברג לרשימת הגברים הסקסיים של הוליווד, לא תתפסי אותו דופק פוזות למצלמה בלי חולצה וקרוב לוודאי שיש לו גנים מאיזה חור ליד קרקוב. בן סטילר הוא בחור מעולה להביא הביתה לאמא. אבל מה שהפך אותו ליהודי השנה בתפוצות, זה "רעם טרופי" – סרט מצוין ספוג הומור עצמי וחיצים משוננים ומדויקים בתעשייה ההוליוודית, שהוא גם ביים, גם כתב וגם שיחק בתפקיד הראשי. הישג לא רע בכלל אחרי כמה שנים של קומדיות מהזן הפאתט דוגמת "לילה מופרך במוזיאון". אה, והוא גם ביקר השנה בארץ הקודש כמו יהודי טוב שמקדם לעצמו את "מדגסקר 2". נכון, עם אוזניים כאלה הוא יכול היה להתעופף לכאן, אבל היי – את יודעת מה אומרים על גבר עם אוזניים גדולות.
(יפיץ פרץ)
בשם הנוסטלגיה: פול מקרתני
באוגוסט השנה החלו השמועות על הופעתו הקרבה של סר פול מקרטני בארץ לקבל צורה של משהו שהולך באמת לקרות. בהתחלה שמרתי על אופטימיות זהירה, אבל היה לי ברור שאת ההופעה הזאת אין מצב שאני מפספסת. חיידק הביטלס דבק בי איפשהו בגיל 13, אחרי ששמעתי תוכנית רדיו שהוקדשה לרביעייה מליברפול ומאז לא הצלחתי להירפא. בדומה למעריצים רבים שחששו מהגעתו של הסר להופעה, גם אני פחדתי להתאכזב, אבל לשמחתי קרה בדיוק ההיפך. לראות את האגדה שלי בחיים (גם אם בגודל של אפונה) ולשמוע את השירים שמעולם לא חלמתי לחוות בלייב, היה שווה הכול. אז נכון שבימים אלה, הוא נראה יותר כמו זקנה בריטית חביבה מאשר כוכב פופ עולמי, אבל אפילו עכשיו, כשאני נזכרת בזה - צמרמורת עוברת בגופי.
(אורנית פרידמן)
בשם הסטטוס: אסף אמדורסקי
זה התחיל בגיל 15. עת הייתי מחוצ'קנת, כבדת אחוריים ונוירוטית להפליא. כדי להרגיש אישה סקסית ומבוקשת, התנחמתי באלבום הבכורה של זמר צעיר ומבטיח, אסף אמדורסקי שמו. הוא קרא לי "יקירתי" ונשף בעורפי נשיפות קטנות ומחרמנות, רמז שאני צריכה "אהבה חדשה" ועשה בשבלול שלי שמות. הוא השוויץ בעיני שקד חומות, חיוך מבוייש ויש של שיער. לימים, נישא הרוקיסט לרקדנית, והפך להרבה יותר ממוסד. עד שהוא כבר לא היה כזה. השנה, ביחד עם סטמפת ה"גרוש", קיבל אמדורסקי בחזרה את הסקס אפיל שלו עליו גדלתי והוא שוב אותו רווק מבוקש ומתוחכם. עם אלבום חדש, חזר אמדורסקי לזמזם לי מילות אהבה בלילה, רק שהיום במקום ווקמן עלוב וקלטות שרוטות, אני נעזרת בשירותי האייפוד ובבעלי שיחיה. יחי ההבדל הקטן. (לילי שרצקי)
בשם הרוקנ'רול: דיוויד קוק
בון ג'ובי, אקסל רוז, סטיבן טיילר – לא ברור מה יש לנו עם רוקיסטים, אבל כן ברור שמזמן לא זכינו לאיזה בחור עם גיטרה שיעשה לנו קצת דיסטורשן בלב. דייוויד קוק, שלקח בגדול את העונה השביעית של אמריקן איידול (אחרי כמה שנים של אלילים אמריקאים רופסים למדי), לא התמקם בנישה הזאת בטבעיות מיידית. למעשה, הוא הכי התחיל כאנדרדוג. אבל הסתגלנו אליו. לאט לאט קוק התגנב לנשמה עם ביצועים מפתיעים ומרגשים לשירים שמעולם לא חשבנו שיעשו לנו מנדרז' כזה. את hello שלו, כנראה שאפילו ליונל ריצ'י הפך לרינגטון. הביצוע לבילי ג'ין כבר פירק לנו את הצורה ואלינור ריגבי כנראה מתהפכת בקברה. היית מאמינה שמדובר בברמן ממיזורי שבסך הכל ליווה את אחיו לאודישנים? כן, קוק באמת נולד לזה, הבמה היא המקום הכי טבעי בשבילו ואובר ביטחון עצמי וחוסר צניעות זה הלחם והחמאה שלו. בדיוק מה שאנחנו אוהבות ברוקרים.
(יפית פרץ)