ואם לא בא לי תינוק?

קצת אחרי שהתחתנתי, ניגשתי לשיחת חתך אצל הבוס. רציתי לדון בדבר שכר, העלאה ושאר תופינים. בעודי נכנסת באלגנטיות מהולה באסרטיביות רקובה וחובבנית למשרדו, זה הביט על בטני ושאל ברוך אותנטי ובחיוך שובבי: "נו, מה יש לך לספר לי?". השפלתי מבטי לבטני השטוחה (נו, לפחות משהו טוב אחד יצא מהירכיים הרחבות), הרמתי ראשי בגאון וגמגמתי בקצב מפואר: "מה, אה, אממ, לא, מצחיק". והמשכתי לעשות מעצמי צחוק בדבר אופציות השכר העתידיות. רק כשיצאתי ממשרדו, חשבתי שוב על שאלתו ותהיתי האם עליי להיפגע עד עמקי נשמתי על החדירה לביציות והדרישה החצופה להרביץ עבודה מהר ומיד או שמא לקבל באהבה את ברכת פרו ורבו ולהגיד תודה.

איך שלא יהיה, חודשים ספורים לאחר מכן ואני מבייצת. וזה עובד. זרע חרוץ הצליח לחדור לביצית מסורה והשניים ברגעים אלו ממש עושים חגיגה מרהיבה בדמותה של עוברית קטנטנה ואינטליגנטית להפליא בבטני. נדמה שקצת אחרי אמי, לא היה מאושר יותר מהבוס. על אמת. בחברה שרוב מועסקיה הם נשים בשלות, צעירות ומרשימות – נושא הפיריון והלידה פופולארי ומקובל כאן, ממש כמו הפסקת סיגריה. אחת לחודש, עוד עובדת מצטרפת למעגל "הבטנים המתעגלים" ואחת לתשעה חודשים, אנחנו מתבשרים בהודעת מייל חגיגית על לידתם של נציגים נוספים למערכת.

בינתיים, בקצה השני של הסקאלה ניצבת חברתי, בתחילתו של הריון, שנמצאת בחרדה מוחלטת מתגובתו של הבוס הזה שלה. איך יגיב? מה יאמר? האם יבלע את הצפרדע וישלח לה ברכת דרך או יעשה לה את המוות עד חדר הלידה? מתברר שלא בכל מקום עבודה יש פתיחות כזאת לנושא. מצד שני, אם נסתמך על מחקר חדש שמגיע אלינו מאוניברסיטת לנקסטר בבריטניה, לא משנה מה תהא תגובתו של המעסיק – חמוצה או מתוקה, עדיף שתהיי בהריון מאשר לעולם לא להיכנס לאחד כזה.

ואם לא בא לי?

לפי המחקר, מעסיקים רבים פשוט לא מעריכים עובדת שאינה רוצה להתרבות. אי לכך ובהתאם לזאת, היא תיוותר לעד עובדת מן המניין ולא תזכה לקידום. למה? כי היא לא אישה של ממש, כלומר אחת כזאת שמגשימה את ייעודה האמיתי. היא כנראה מוזרה מדי, קרה להחריד וללא ספק בעלת הפרעה נפשית. למה בכל זאת? לא ברור. עוד מבלבל המחקר ומאשר כי אמהות לילדים הן בהכרח גם פחות יעילות.

מבלי להיכנס לסוגיות פמיניסטיות חריפות, אין אחת או אחד שלא יסכים איתי כשאומר שרק אישה יכולה להביא ילדים לעולם. אין מה לעשות, לא רק שאישה יכולה לעשות כל מה שגבר עושה (ויש שיאמרו גם הרבה יותר טוב), היא גם יכולה לעשות משהו אחד שגבר לעולם לא יוכל והכל בזכות (או בגלל) רחם אחד קטן.

מצד שני, העובדה שלאישה יש את הכלים בילט אין בצורה של שחלות, חצוצרות ותא מטען שיכול להכיל עוברים במשקלים כבדים, עדיין לא אומרת שהיא גם מעוניינת לשאת את כל זה. מדובר בסוגיה לא מקובלת במיוחד, ובוודאי אחת שלא אוהבים לדסקס אותה בפומבי. אך ישנן לא מעט נשים שלא רוצות להביא ילדים וכל אחת עם הסיבה האישית שלה. האחת לא רוצה להרוס את הפיגורה, השנייה חוששת מכאב הלידה, השלישית חוששת לגדל ילדים בעולם כה מושחת והרביעית מנסה ולא מצליחה. מה שלא יהיה, הן ממשיכות לקום בשבת בבוקר בכל שעה שהן רוצות, טסות לחו"ל בלי לחזור עם ערימת מתנות לילדים קטנים ומבזבזות הרבה פחות כסף על מוצצים והרבה יותר על חזיות.

איך שלא נסתכל על זה, נדפקנו

נו, אז פלא שאנחנו כל כך מתוסבכות? איך שלא נסתכל על זה, נדפקנו. מצד אחד, אנחנו חייבות להביא ילדים לעולם כי זה הופך אותנו לנשים ועובדות טובות יותר, רגישות יותר והכי חשוב – לא פסיכיות קפריזיות שחושבות רק על עצמנו. מצד שני, כדאי מאוד שנשכח מהילדים, מהנקה ומכל מה שהם זקוקים לו אם הקידום חשוב לנו. מה שמחזיר אותנו לדעה הרווחת והצורמת שנשים צריכות להיות סופרוומניות.

האם באמת העובדה שלא סימנו וי על חדר לידה וצרחנו את נשמתנו לבורא עולם הופכת אותנו לנוראיות, חסרות רגישות, לא נשיות בעליל? האם זה בהכרח אומר שנהפוך למעסיקות קשות, חסרות רחמים, נטולות אהבה של ממש למקצוע ולא לויאליות? שכן לפי ההיגיון המעוות של המעסיקים, נדמה כי אישה שלא הניקה בחייה תינוק בן יומו, לא תוכל באמת לתרום לעבודתה ולהבטיח את נאמנותה לעובדיה?
ניוז פלאש: גם נשים שלא סחבו תשעה חודשים עדיין רוצות עבודה וקידום, והערכה, וכסף, ואפשרויות. לא מאמינים לנו? רק תראו את אופרה ווינפרי, האישה העשירה ביותר בעולם שעשתה את זה בלי שום ציר אחד.

והצד השני של המטבע מעוות לא פחות: אחרי תשעה חודשי הריון ועוד שעות-עד-ימים של לידה, תרצה כל אישה להוכיח שהיא לא סבלה את זה לשווא. היא תרצה להתעמק בגידול הצאצא, להשקיע בשירי ילדים, בנענועי אגן, בהנקה ובחיבוקים. היא תרצה להוכיח לעצמה, לגוזל שהכריחה להגיע לעולם ואפילו לבוס שלה, שהיא לא עושה חצי עבודה. 14 שבועות זה מנדטורי, אבל מה אם היא תרצה להשקיע בפיצקלע אפילו יותר? גם אז היא עלולה למצוא את עצמה בפינה, מוחלפת על ידי זו שאין לה ילדים, ננזפת על כך שהיא נשארת בבית כשהתינוק חולה ומואשמת בחוסר מקצועיות. אם כך, כבר הובהר לנו שאי אפשר לנצח, השאלה היא רק באיזה צד של המתרס את מעדיפה להיות?

עוד בערוץ הנשים: חתונה קטנה זה ה-דבר, איך תדעי אם הבחור שלך הומופוב? נשים שהיינו מוכנות לעבור צד למענן, 25 דברים שלא כדאי לעשות בתחילת קשר.