חלקת דשא רחבת ידיים, שמיים כחולים שרואים רק בציורים, גבעות מוריקות מסביב ועצי בננה מפוזרים. אני מתעוררת אחרי שינה סהרורית באוטובוס מיוזע, ומסתכלת בעייפות אל הנוף הציורי שנגלה לעיניי. מסתבר שהגענו למחוז מסינדי. שעה וחצי נסיעה צפונה מקמפלה בירת אוגנדה. תוך חמש דקות אני מוצאת את עצמי על הדשא עם 40 נשים שנראות מרוטות בדיוק כמוני, וכולנו לבושות בבגדי המסע של Magma Challenge באוגנדה. לא הספקתי לעכל עוד מה קורה, ומיד מתחילה המולה: אנחנו מתחילות להקים אוהלים, סוחבות מזרונים, מחפשות את השירותים (בול פגיעה), את המקלחות (כן, יש שתיים לכולנו), ומאתרות בריכת רחצה מרעננת שכולן קופצות אליה, להוריד את אבק הנסיעה הלא נגמרת.
"אני מוצאת את עצמי על הדשא עם 40 נשים שנראות מרוטות בדיוק כמוני". תמר שנבל באוגנדה | צילום:
אסנת קרסננסקי
"על מה לכל הרוחות חשבתי כשהגעתי לכאן?"
לפני חודשיים החלטתי להצטרף למסע הראשון של Magma Challenge, מסע שטח המיועד לנשים שרוצות להתמודד עם אתגרים, ומאמינות שהן יכולות. הפרויקט חורט על דגלו מעורבות וסיוע לקהילות המקומיות ביעדים אליהם הוא מגיע. עברו מאז כמה שבועות של מפגשי הכנה, רשימות ציוד, ביטוח, חיסונים, ריקון מדפים בסופר פארם – והנה אנחנו כאן, באוגנדה. ארבעים נשים זרות, כשכל אחת מהן עזבה משהו אחר מאחור ומגיעה עם מטען משלה.
אני, ביחד עם שירז, טלי, וגילי נקראות עכשיו צוות 10. מרגע זה אנחנו ביחד, עשרה ימים, 24/7. בג'יפ, בהפסקות, במשימות ובאוהל.
אחרי כמעט 20 שעות בדרכים, אני מתיישבת על התיק שלי, מסתכלת סביבי ותוהה – על מה לכל הרוחות חשבתי שהבאתי את עצמי אל הדרכים הלא סלולות, עם הנשים הלא מוכרות האלה, במדינה הרחוקה הזו? מחשבה שתעלה אצלי הרבה מאוד פעמים בעשרת הימים הקרובים. אני מוצאת את עצמי שואלת את הנשים סביבי, את הצוות המיוחד שמלווה את המסע, ובעיקר את עצמי: למה דווקא עם נשים, למה דווקא לכאן?
בימים הראשונים התשובה נראתה לי דווקא פשוטה – אחרי הכל, מתי שוב יצא לי לטייל ביבשת הרחוקה והקסומה הזו? מודה, הכותרת "העצמה נשית" שמתלווה לכל מקום במסע, נשמעת בומבסטית מדי עבורי. בינינו, זו לא המטרה שלי, אני באתי לכאן כדי לחוות את אפריקה. תודה.
"מתי שוב ייצא לי לבקר ביבשת המדהימה הזאת?" | צילום:
תמר שנבל
"לא באנו עד לכאן כדי לריב עם היפופוטם בדרך לשירותים"
שמורת מורצ'סון יושבת על גדות הנילוס, בקרבת אגם אלברט. אנחנו ישנות כאן שני לילות. סידור הלינה הוא כזה: את הרכבים אנחנו מחנות בחצי גורן בתוך מתחם עצי שיטה, ובתוך מעגל הג'יפים הצפוף, ממוקמים האוהלים במעגל, כך שהרכבים משמשים עבורם חומת מגן. ורד המדריכה מסבירה בסבלנות שכל הסידור הזה נועד כדי להתגונן מפני הסיכוי הקטן אך לא בלתי סביר שהיפופוטם אחד מתוך 10,000 שגרים פה בנילוס יחליט שהוא רוצה לעבור בתוך המאהל. ההסבר שלה גורר פרץ צחוק, אבל כולנו ממלאות אחר ההוראות בצייתנות. אחרי הכל, לא באנו עד כאן כדי לריב עם ההיפוטוטם בדרכו לשירותים בלילה.
אני עם 40 נשים זרות שכל אחת עזבה משהו והביאה משהו אחר. תמר וחברותיה למסע | צילום:
אסנת קרסננסקי
ההסבר לגבי שעת היקיצה המוקדמת (שש בבוקר!) מופרך לא פחות: "עם שחר, הבבונים מתעוררים", ורד אומרת באגביות. מסתבר שהבבונים האלה מסוגלים לעשות שמות בכל מה שנקלע בדרכם. ממושמעות ומעט מפוחדות, כולן מתעוררות בבוקר מוקדם, ומארגנות את הציוד והרכבים. בדרכי לצחצח שיניים אני מגלה משמר כבוד של חמישה בבונים ושני חזירי יבלות. אחד מהם אוחז בשקית ניילון משומשת מהפח של המאהל. ממזרה הוורד הזו, אני חושבת, זה לא סתם צ'יזבטים כל מה שהיא מספרת לנו.
וזה בעצם מה שקורה לנו כאן, יום יום שעה שעה מהיום הראשון של המסע באוגנדה. היא הולמת לנו בפרצוף בכל רגע נתון על כל רבדיה, וקלחת החושים שהיא מעוררת בנו: אנחנו מקיצות בבוקר עם חיות מכל הסוגים והמינים שצצות להן בין השיחים וסבכי הג'ונגל, ומסתכלות מבעד לחלונות הג'יפ אל סוואנות ירוקות ורחבות. מוקפות בילדים מקומיים עם חיוכים קורנים בבלויי סחבות, ומשתאות למראה נשים גאות וזקופות שסוחבות על ראשן ג'ריקן 5 ליטר.
פתאום ג'ירפות באמצע החיים. אוגנדה הקסומה | צילום:
אסנת קרסננסקי
רגע אחד הג'יפ עובר בתוך עדר של ג'ירפות (כן, כן – ג'ירפה! 6 מטר גובה וצוואר באמת נורא ארוך במרחק נגיעה), וברגע הבא צריך להיזהר שלא יבוא תנין ויפריע באמצע הריכוז של הפיפי בשטח. מערבולת של ריחות, צבעים וטבע עם אבק, זיעה ורחשים.
"היה שווה להגיע לכאן"
בערב אנחנו חוזרות אל המאהל שלנו (טפו טפו טפו, עד כה אף היפופוטם לא החליט לעבור דרכו), ואחרי ארוחת הערב יושבות במעגל. אור היא הפרגית של המסע, ורותי היא זקנת השבט. זו בת 27, השניה כבר מגרדת את השבעים. שתיהן נקראות לקרוא את תפילת הדרך, ולגזור את "סרט המסע" המאולתר שתלו פה בין העצים כדי לציין את ההתחלה המוצלחת של המסע.
אני מקשיבה לתפילה, וקולטת שאחרי שלושה ימים בתוך המסע המשוגע הזה, נשאבתי אל תוך היקום המקביל והרחוק הזה. ערימת הבנות הזו על הדשא, על רקע הג'ונגל האדיר שפרוס למרגלות ההר, מרגישה לי פתאום כמו סביבה טבעית והגיונית הרבה יותר מהדירה הקטנטונת שלי בתל אביב.
*בפרקים הבאים – מוזיקה מקרבת בין עמים זו לא קלישאה, וגם – אולי בכל זאת יש משהו בכל הסיפור הזה של העצמה נשית
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
