שלושים אלף איש שיתפו את תמונת השיימינג שצילמה אלקסיס קאלויאנידס, שהיתה יכולה באותה המידה להפוך ללהיט ויראלי באתר דאחקות כלשהו. בתמונה רואים פסל של ילדה קטנה המביטה מעלה בנחישות, ומולה גבר צעיר בחליפת עסקים, עומד בתנוחה תרנגולית משהו. "הבחור הזה מוול סטריט הופיע והחל 'לדפוק' את הפסל בזמן שהחברים הסליזים שלו צוחקים ומריעים לו. הוא העמיד פנים שהוא מקיים יחסי מין עם דמות של ילדה קטנה", כתבה אלקסיס בתיאור התמונה, ובעצם הכתיבה את הטון ואת מה שאנחנו לכאורה אמורים להרגיש כלפי הסיטואציה.
הגולשים כמובן נדהמו מהתמונה והתיאור, וההאשמות החלו להתעופף לכל כיוון אפשרי: "הנה ההוכחה שחייבים לסרס פדופילים"; "אנשי וול סטריט הם דושבגים עשירים שצריך ללמד לקח"; "בדיוק בגלל מקרים כאלה צריך פמיניזם". וואו, כן. חייבים פמיניזם כדי להגן על כל פסלי הברונזה שלא נשמע קולם. אפילו אשתו של ראש עיריית ניו יורק, המשוררת שירליין מקריי, פינתה זמן ושיתפה את התמונה לצד הכיתוב: "לחקות תקיפה מינית, במיוחד כשמדובר בפסל של ילדה קטנה, זה לא מצחיק בכלל".
פסל הילדה, שנקרא "ילדה ללא מורא", הוצב בוול סטריט בניו יורק ביום האישה הבינלאומי לפני כשבוע, כחלק מקמפיין נרחב הקורא לשלב יותר נשים במקומות עבודה ובדירקטוריונים של חברות. ילדת הברונזה הוצבה מול פסל השור הדוהר, והיתה אמורה להיות אורחת זמנית בלבד, אבל בינתיים קרו מספר דברים: היא הפכה לסלב שתיירים רצים לעשות איתה סלפי, נפתח לה ערך בוויקיפדיה ועצומה אינטרנטית המבקשת לשכן אותה במקומה באופן קבוע (תוך כדי שמתנהל משא ומתן בנושא מול עיריית ניו יורק), ותמונה ויראלית של איש וול סטריט המנדנד את האגן שלו מול הסמל הפמיניסטי הקדוש הפכה לוויראלית ברמה עולמית.
אני לא רוצה לחטוא בסלאט שיימינג, אבל בואו נודה בזה, יש משהו בפסלי רחוב שפשוט מזמין להתעלל בהם, והעובדה שהם תמיד מסמלים משהו נושא או מישהו חשוב רק תורמת לפיתוי. הרי הנה לפנינו משהו שנראה אנושי לגמרי, מלא פאתוס - אבל ריק מלב או נשמה. אפשר לתחוב לו אצבע או לכוון אליו את העכוז או לעמוד בתנועה המחקה את שלו ואף אחד לא באמת צריך להיעלב מזה. במידה מסוימת, זה תפקידם של פסלים: הם משמשים אבן שואבת לכל מיני טיפוסים, בכל מני תקופות בחייהם, להגיע ולנקז את הדחפים והגחמות שלהם באופן שלא יפגע באיש. סביר להניח, שאותו בחור בוול סטריט לא באמת רוצה לשכב עם ילדות קטנות בדיוק כמו שכל אותם נערים ונערות המצטלמים בפוזות שונות באנדרטה המפורסמת בברלין לא רוצים לבזות את זכר השואה. זה ילדותי, זה קונדסי אבל זה מעשה נטול קורבנות.
ולמרות זאת, נראה שרב האנשים שנחשפו לתמונה - נחרדו ממנה. הם הזדעזעו כי מה לעשות, המציאות מזעזעת ויש גברים שמתעללים ואונסים ילדות קטנות. פה זו נושא אמיתי וזה נושא כואב שכל מדינה ועיר חייבת לנסות ולטפל בו בצורה עמוקה, באמצעות חקיקה וחינוך. ובכל זאת, אני לא משוכנעת שהמקרה שלפנינו הוא כזה. הבחור מוול סטריט לא נגע בפסל, הוא לא התערטל מולו או השתין עליו (וגם אם כן, אז מה?). אי אפשר להתייחס למעשה עאלק-מיני סמלי באותה להיטות נפש ומעורבות רגשית כמו לתקיפה מינית אמיתית.
זו כמובן לא הפעם הראשונה, בטח לא האחרונה, שאנשים נענשים חברתית בגלל הומור גרוע. אחד המקרים הכי מפורסמים ארע לפני ארבע שנים, ואף נכנס לספר על שיימינג ברשת של העיתונאי ג'ון רונסון: לפני שעמדה לעלות לטיסה שלה, מנהלת יחסי ציבור אמריקאית בשם ג'סטין סאקו פרסמה הטוויטר הלצה סרקסטית קצרה: "אני נוסעת לאפריקה. מקווה שלא אחטוף איידס. סתאאם. אני לבנה".
לכאורה בדיחה שכל אחד מאיתנו יכול היה לצייץ, אלא שמהר מאוד הסיפור יצא משליטה. סאקו הפכה לאדם המושמץ ביותר ברשתות החברתיות. גולשים איימו על חייה ולבסוף היא אף פוטרה וחייה נהרסו. בהרצאת טד של רונסון הוא מסביר שחלק מהאנשים באמת נסער מהציוץ הקטן והנבזי שלה, אבל חלק אחר השתמש בה כדי לאשר את ערכיהם, להוכיח שהם נגד גזענות, להראות עד כמה הם נאורים. אז אולי לשגל בפנטומימה פסל של ילדה זה לא אקט מלא קלאס, אבל גם לא כזה שצריך בגללו להרוס חיים של אדם. אי אפשר לגלות יותר רגישות כלפי פסלים מאשר לבני אדם, דבילים ככל שיהיו.