בתחילת שנות האלפיים, כשהייתי בת 18, עברתי מיישוב קהילתי קטן בצפון לתל אביב. יחד עם המעבר נתקלתי לראשונה בחיי בתופעת ההטרדות המיניות ברחוב. בעיקר בהערות גסות ומרובות על הגוף שלי כדוגמת "וואו איזה ציצים".
בהתחלה הייתי מתעלמת, עד שהחלטתי שכל תגובה דוחה מגבר - שלרוב היה מבוגר ממני משמעותית - תזכה אותו במלוא תשומת הלב שלי. במקרים כאלה לרוב הייתי נעצרת, פונה למטריד, מסתכלת לו בעיניים ושואלת אותו אם יש לו בת או אחות, ואיך הוא היה מרגיש אם מישהו היה אומר להן את אותו הדבר.
למרבה הצער, התגובות הדהימו אותי אף יותר מההערות עצמן. נניח פעם אחת, כשגבר אחד, כבן שישים, נצמד אלי באיום והתחיל להרים את היד כדי להכות אותי לאחר שעניתי לו, עד שעובד בשווארמה שליד שצפה בסיטואציה העמיד פנים שהוא בן זוגי כדי להציל אותי. במקרה אחר, מישהו ירק עלי והשאר - פשוט קיללו.
צפו: דנה פרידר נוטשת בשידור חי
סביר שהם לא באמת נעלבו משאלתי הלגיטימית, אלא פשוט הוכו בתדהמה כשהעזתי למרוד בתפקידי במרחב הציבורי כאובייקט שהם אמורים לשטוף בו את העיניים. כך שהתגובה המיידית שלהם הייתה מגננה שתורגמה להתקפה, בלי שום יכולת להסתכל על הצד השני כעל אדם שווה ערך שהם פגעו בו.
לפני כמה שנים נתקלתי בסיטואציה דומה. עברתי ברחוב וגבר שישב על ספסל בחן אותי בקפידה ובאריכות וכשהתקרבתי אליו שיחרר "איזו יפה". למרות שרובכם יגדירו זאת כמחמאה, החלטתי לעצור ולהסביר לו ברוגע שאני לא מעוניינת לקבל ציונים על המראה החיצוני שלי מאנשים זרים ברחוב. בתגובה, הוא פשוט התנצל. הפעם אני זו שהייתה בהלם.
במקום דנה פרידר הייתי חושב שגם כאפה הייתה תגובה הולמת pic.twitter.com/7luCJDwuMI
— Einav Schiff (@Einavschiff) April 19, 2017
ההתנצלות של אותו גבר, ממש כמו ההתנצלות של פז רובינזון בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו לאחר התקרית בה רידד את דנה פרידר ל"סתם בחורה מקסימה שאוטוטו מתחתנת", היא דוגמה מופלאה לרצון של גברים מסוימים ללמוד איך להתנהל במרחב המגדרי החדש, זה שבו נשים לא מוכנות יותר שיצמצמו אותן לתפקידים חברתיים נחותים.
פרידר אגב, הגיבה מצוין. היא הייתה חדה וישירה וחשוב היה לה להבהיר לא רק לרובינזון, אלא גם לצופים, שאין מקום יותר לאמירות מהסוג הזה. אבל בואו נחזור רגע להתנצלות.
הגל הנוכחי של הפמיניזם סובל מתדמית רעה מאוד. קוראים לנו פמינאציות, טוענים שאנחנו שונאות גברים, נעלבות מכל הערה, צועקות "הטרדה" בכל הזדמנות, הורסות לגברים את החיים ובאופן כללי - שאנחנו מגזימות, או בטח ממש צריכות זין.
רובינזון שייך לקבוצה אחרת של אנשים. הוא מוכן לעצור לרגע, לחשוב על הדברים שאמר ולהודות בטעות. למעשה, גם אם לא אמר זאת מפורשות, רובינזון מודה שהוא סובל ממה שנקרא "מיזוגניה מופנמת" - מונח שלרוב נשים מייחסות לעצמן. הכוונה די פשוטה: גדלנו בעולם פטריארכלי והפנמנו מספיק מסרים מהסביבה כדי לחשוב, גם אם בתת מודע, שנשים שוות פחות מגברים.
זה קורה לנו כשאנחנו מלקות את עצמנו על כך שאנחנו לא מספיק יפות או רזות וזה קורה כשאנחנו מניחות הנחות סטריאוטיפיות על נשים אחרות. למשל: דוגמניות הן טיפשות, נשים משוחררות מינית הן שרמוטות, רווקות הן ממורמרות ונשים חזקות הן בטח ממש כלבות.
רק השבוע הודתה אן האת'וויי בראיון שהיא התנהגה כך בעבר לבמאיות - היא לא סמכה עליהן באותה מידה שסמכה על במאים שעבדה איתם וגם חיפשה את החסרונות בסרטים שלהן, בעוד בסרטים שבוימו על ידי גברים היא התייחסה ליתרונות.
לימדו אותנו גם לקנא ולהילחם האחת בשנייה מתוך הנחה שאישה לאישה זאב, או שכולנו חיות בתוך עולם שהוא שק של נחשים וכמובן מתות על קאט פייט. ואני יודעת שזה נשמע לכן מוכר.
כי כמו כל ערך שהפנמנו מגיל צעיר, גם מהתופעות האלה קשה להשתחרר, וזה דורש עבודה, מחשבה, תשומת לב לפרטים והמון מודעות עצמית. ולנשים משתלם להשקיע את כל המאמץ הזה - בכל זאת הן אלה שנפגעות ממיזוגניה – אבל רבים מהגברים מעדיפים להישאר בשלהם ופשוט לנפנף את המשוגעות האלה. אבל לא רובינזון.
אפשר ללכת בדרך הצינית ולהניח שהפוסט שלו נועד אך ורק כדי להציל את התדמית שלו, אבל אפשר גם לקרוא אותו אחרת, כהודאה כנה בכך שלא רק שעשה טעות, אלא באמת אמר דברים שאינם במקומם. סביר להניח שרובינזון לא רק יזהר בלשונו בראיונות להבא, אלא גם בחיים שמחוץ למסך הקטן, ובעיקר נדמה מהדברים שלו שהוא באמת ובתמים מצטער שפגע, לא רק על כך שהתפדח בשידור חי.
פמיניסטיות לא שונאות גברים. יש לנו אבות, אחים, חברים קרובים, בנים ובני זוג. אנחנו גם לא מעוניינות במלחמת מינים אינסופית, אלא במלחמה בה הניצחון שלנו הוא הניצחון של כולם - גברים, ממש כמו נשים, יוכלו גם הם להשתחרר מסטריאוטיפים מגדריים נוקשים.
כך, למשל, גברים רגישים לא יקבלו תארי חיבה כמו "פוסי", "נקבה" או הברכה החביבה על רבים מגברי ישראל - "קוקסינל". אנחנו גם מבינות שישנו הפער האמפתי - גברים לא יוכלו לעולם להבין באופן מלא את החוויה הנשית, ולכן אנחנו מדברות עליה כל כך הרבה בפומבי ובקול רם. לא כי אנחנו שונאות גברים, אלא כי אנחנו רוצות לחיות לצדם ואיתם בשלום ובשביל זה אנחנו חייבות להסביר להם איפה הם פוגעים בנו.
אבל כל זה לא יעבוד אם גברים יגיבו באגרסיביות אוטומטית וזלזול. זה כן יעבוד כשהם יקשיבו ויודו שלפעמים, אולי, יש מצב שהם טעו ופגעו. כי חשוב להבין שהפמיניזם לא דורש מכולם להתיישר במהירות ובאופן מיידי הם המצב הרצוי.
בינתיים, כשעוד ישנן סוגיות שהן חד משמעיות כמו אונס או פערי השכר, תחומים אחרים יכולים להיות אפורים יותר. וכן, ויש בהם מרחב לטעויות, ממש כמו זו שרובינזון עשה. אם תעצרו לרגע, תקשיבו לנו ותהיו מוכנים להתייחס לפגיעה של מי שמולכם במקום לכוונות שלכם ובעיקר - ללמוד דברים חדשים ולהיפטר מהרגלים ישנים, יכול להיות שתגלו שיש לנו הרבה יותר סבלנות ממה שמייחסים לנו.