באחד מעשרות הסרטים של סטיב מרטין שיצאו בשנות ה-90, דמותו של ניוטון דיוויס, בגילומו של מרטין, לוקח את בת הזוג שלו לטיול באוטו, כשעיניה קשורות במטפחת. כשהוא מסיר את המטפחת, לעיניה ולעינינו נגלה בית ענק ויפהפה עטוף בסרט אדום. ״בניתי את הבית הזה בשבילנו,״ אומר מרטין. ״התינשאי לי?״ היא בתגובה צוחקת, ואז אומרת ״לא״. התגובה האוטומטית שלי לסצנה הזו, בה צפיתי כשהייתי בערך בת 13, הייתה ״זה לא יפה מצידה.״ למזלי, ביטאתי את המחשבה הזו בקול רם, ועוד יותר למזלי – מי שהייתה לידי באותו רגע הייתה אמא שלי, שמיד הגיבה – ״מה לא יפה, היא לא רוצה להתחתן איתו - זכותה לומר ׳לא׳.״
המחשבה ש״זה לא יפה להגיד ׳לא׳״ נטועה עמוק בקרב נשים. מחקרים שונים מראים שקיימת נטייה לבקש יותר טובות ובקשות מנשים, ונשים אומרות הרבה פחות ׳לא׳ לבקשות מאשר גברים. רובנו כנראה לא צריכות מחקרים שיגידו לנו את זה. התגובות שחזרו על עצמן שוב ושוב כשביקשתי סיפורים של נשים על הקושי שלהן להגיד ׳לא׳ היו ״זה סיפור חיי״ ו״כמה מקום יש לך באינבוקס?״.
למה אנחנו לא יודעות להגיד ׳לא׳? במקרה הטוב, כי אנחנו מתנהגות בדיוק כמו שלימדו אותנו להתנהג כנשים – לרצות, להיות מנומסות ונעימות, ולא לגרום לאף אחד לא להרגיש לא בנוח. ובמקרה הרע? כי אמירת ׳לא׳ עלולה לגרום לפגיעה בנו, בין אם מקצועית או בין אם פגיעה פיזית אלימה. אז אנחנו מזהות את פוטנציאל האיום ולא מסרבות לבקשות, כדי לשמור על עצמנו עד כמה שאפשר.
אבל יותר חשובה מהסיבות שבגללן אנחנו לא יודעות להגיד לא, היא התפיסה שעומדת מאחוריהן. אנחנו לא אמורות להגיד לא כי בתפיסות פטריארכליות (תפיסות שרואות גבריות מאצ׳ואיסטית כעליונה) נשים אמורות להיות ספקיות שירותים לגברים: בין אם ספקיות שירותי מין, ילודה, עבודה או שעשוע – לרצון שלנו ולצרכים שלנו אין מקום, אלא אנחנו קיימות כדי לתת להם את מה שהם רוצים וצריכים. במציאות כזו – אין מקום ל׳לא׳ כי אין בכלל זכות ל׳לא׳.
עבודה: נשים מסונג'רות יותר
30 שנה לפני גל גדות, בשנות ה-80 וה-90, התפתח הדימוי של האשה ה׳וונדרוומן׳. ׳אשת הפלא׳ הזו מצליחה לעשות הכל – גם לגדל ילדים למופת, גם לשמור על בית נקי ומצוחצח, גם לוודא שיש תמיד ארוחות חמות, גם לנהל קריירה משגשגת וגם להיות רזה ומטופחת. תמונת המצב הזאת נכונה כבר היום, כשנשים הן אלו שמג׳נגלות בין העבודה, המשפחה ומחויבויות נוספות.
הדימוי של הוונרוומן צמח במציאות בעייתית – מצד אחד תהליכי שחרור של נשים הוציאו אותן מהבית אל תוך שוק העבודה בו הן יכולות להצליח ״כמו גברים״, מצד שני גברים לא נכנסו לתוך הבתים, ככה שהמעמסה על נשים הוכפלה ושולשה. הבעיה היא, שבשם התירוץ ששוק העבודה כביכול לא חסום יותר בפני נשים (מה שכמובן לא נכון), עברו להאשים נשים שאם הן לא מצליחות בקריירה זו בחירה שלהן ובגלל שהן לא רוצות מספיק.
כש״נשיות״ וסוגיות נשיות נתפסות כמטרדים בשוק העבודה שנשים צריכות למצוא בעצמן דרכים להתגבר עליהן, מה הפלא שלנשים קשה להגיד ׳לא׳ על כל בקשה, בין אם מדובר בהכנת מצגת, נוכחות בפגישה בשעות לא נוחות, השלמת עבודה בלילות או משימה מחוץ להגדרת התפקיד. נשים חייבות להוכיח שהן יכולות לעשות הכל.
הנשיות עד כדי כך מודחקת, שנשים נדרשו לעבוד אפילו יום אחרי הפלה או כשהילד במיון, והסכימו כי לא היה להן נעים. זכורה במיוחד הביקורת הפמיניסטית על מריסה מאייר, מנכ״לית יאהו, (שחוטפת יותר מדי עכשיו על הכשלון של יאהו – בגלל שהיא אשה) שהגיעה לעבודה יום אחרי ההיריון שלה – הטענה הייתה שהיא מציבה מודל עבודה בלתי אפשרי לנשים.
עניין נוסף הוא, שהרבה מהבקשות המקצועיות מנשים הן כאלה שלא היו מגיעות לגברים. מחקר אמריקאי מ-2013 מראה שבאקדמיה מבקשים הרבה יותר מנשים לעשות עבודות שגוזלות הרבה זמן ושאינן תורמות להתקדמות האקדמית שלהן. במקומות עבודה מבקשים הרבה יותר מנשים לארגן פעילויות רווחה, אך אלו לא נכללות בהערכת ביצועים ובשיחות שכר (בהן נשים מנהלות פחות מו״מ מגברים). שלא לדבר על הקלות שבה מבקשים מנשים לעבוד בחינם – לכתוב, להרצות, לעצב, לטפל, לאפר. מתוך התפיסה שנשים אמורות לעשות דברים למען הקהילה, קל לא לכבד את העבודה שלהן.
הסיכון בהשלכות האפשריות של אמירת ׳לא׳ בעבודה הוא יותר גדול עבור נשים מאשר גברים, משתי סיבות. אחת, סכנת הפיטורים. אמנם זו קיימת בכל אמירת ׳לא׳, אבל היא מוקצנת אצל נשים כי כבר כולם רגילים שאנחנו לא אומרות ׳לא׳, כך שהאמירה עלולה להיתפס כאגרסיבית יותר. שנייה, כי ההזדמנויות הכלכליות העומדות בפני נשים הן פחותות, כך שההשלכות של פיטורים או אפילו עיכוב בקידום יכולות להיות גדולות יותר.
לצערנו האייקונים הנשיים של עולם העסקים לא מייצרות מודל נשי שאומר ׳לא׳. שריל סנדברג מדברת על ״להישען פנימה״, שבמילים אחרות זה אומר לקחת על עצמך עוד דברים. עדי סופר תאני מדברת על חוסר היכולת של אנשים שצריכים להוציא את הילדים מהגן להגיע לתפקידים בכירים. מריסה מאייר אומרת שסטארטאפ מצליח הוא כזה שעובד בשבת. הנשים המצליחות עובדות כמו גברים, ולא, לא כמו הגברים שדורשים לקחת חלק שווה בהורות, אלא אלה שמשחקים את המשחק הקפיטליסטי עד הסוף ושמחכה להם אשה בבית שמטפלת בבית ומגדלת את הילדים.
מיניות: רק 'כן' זה 'כן'
העיסוק של התנועה הפמיניסטית בשאלת ה׳לא׳ נסוב בעיקר על ההגדרה של ״אונס״ וקרובי משפחתו – תקיפה מינית, הטרדה מינית והצקות לנשים. גלגולים שונים של החוק להגדרת אונס במדינות שונות עברו ממצב שבו כדי שהאקט ייחשב לאונס - האישה חייבת להתנגד לו בכוח, למצב שבו (לפחות בישראל) אם אישה לא הסכימה למין - הוא נחשב לאונס. מה שנקרא ״כן זה כן״.
התגובה השוביניסטית האוטומטית לרעיון הדי טריוויאלי הזה היא האמירה שפמיניסטיות רוצות להחתים גברים על חוזה לפני שנכנסים למיטה. ועל כך ניתן רק לומר – מי אתם הגברים שבכזו קלות עושים סקס עם מישהי שאתם לא בטוחים ב-100% שהיא רוצה אתכם? לצערנו הרבה כנראה מדובר בדי הרבה, כי נשים רבות מוצאות את עצמן באינטראקציות מיניות לא רצויות שהן לא הביעו אליהן הסכמה.
התגובה של נשים רבות לסיטואציה הזו, מין לא רצוי, היא לא להגיד ׳לא׳, אלא דווקא להמשיך בגלל הקנס החברתי. תגידי לא - ומיד ינסו לשכנע אותך שהתכוונת לכן, יפעילו עלייך מניפולציות רגשיות ואולי אף יטיחו עלבונות. פעמים רבות נשים רבות פשוט מרגישות אין להן קול במיטה. במקרים יותר קיצוניים, יש נשים שמבינות שהן לא יוכלו לעצור את הסיטואציה, והן לא אומרות ׳לא׳ כדי שלא ירגישו שהן נאנסות.
מסקנה – הרבה יותר קשה להגיד במפורש ׳לא׳ באינטראקציה מינית אם אין תקשורת פתוחה בין השניים. השאלה היא למה חייבים להגיד ׳לא׳ מפורש. מחקר על דרכי שיח שנערך בארה״ב ב-1999 הראה שיש הרבה דרכים להגיד ׳לא׳ שלא כוללות את המילה, כמו הבעת הסתייגות, המצאת תירוץ והמתנה ארוכה לפני מתן תשובה. הגיע הזמן שכולם יפנימו את מה שהחוק אומר – רק ׳כן׳ זה כן. אחרת, כדאי שתשאלו את עצמכם אם מה שאתם עושים בסיטואציה המינית הוא בסדר.
ההתעלמות מה"לא הלא מילולי" של נשים קיים כמובן גם מחוץ למיטה. גברים במרחב הציבורי ובאינטרנט מנצלים את האיסור החברתי על נשים להגיד ׳לא׳ בשביל לקבל מהן תשומת לב, זמן וכסף, במה שנקרא ״ונדליזם באמצעות אינטראקציות״ (interactional vandalism). מה שהמונח הזה אומר הוא שגברים מנצלים את ההענשה של נשים שאומרות ׳לא׳ (שמוצגות כלא מנומסות, מתוסבכות וגועליות) כדי לדבר עם נשים ולהציק להן בשאלות, גם כשברור שהם לא מעוניינות להמשיך ולהגיב. אלה יכולים להיות מטרידנים בפייסבוק, מוכרים ברחוב, קבצנים ואפילו הזקן החמוד ששומר בכניסה לבניין בו אנחנו עובדות, שמציק לנו קצת יותר מדי.
הזמרת מגאן טריינור, שיש עליה הרבה ביקורת פמיניסטית אבל בסך הכל היא מעבירה תכנים סופר חיוביים לנערות ולנשים, שרה את השיר “No” שמתייחס למטרידים המילוליים האלה. אמנם היא מדברת על אלה שמטרידים בהקשר הזוגי-מיני, אבל מדובר באותו הרעיון – גברים בוחרים לא להבין את חוסר הרצון שלנו לתקשר איתם ושצריך להמציא תירוצים כדי לא להמשיך את האינטראקציה (צריכה ללכת, יש לי חבר, לתת טלפון ואז לסנן הודעות) כי הם פשוט לא יקבלו את ה׳לא׳. גברים שמתחילים עם נשים צריכים להבין שמה שטריינור שרה, ״לא!״ היא תשובה אפשרית ולגיטימית לפנייה שלהם.
בקשות טובה ושאר ירקות
חוץ מהמסגרות המובנות בחיים שלנו, אנחנו נתקלות בהמון בקשות טובה שקשה להגיד להן ׳לא׳ – לעזור בלימודים, לקפוץ לבקר, לאסוף משהו מהדואר, לעבור על הבקשה למס הכנסה, להחזיר את המוצר לחנות ועוד ועוד. אין שום בעיה בלעזור. יש בעיה כשהבקשות האלו מגיעות בעיקר לנשים, וכשאנחנו לא יודעות להגיד להן ׳לא׳ כשהן לא מתאימות לנו. לפעמים אפילו אנחנו לא יודעות להגיד ׳לא׳ להצעות שהן פשוט פחות נוחות לנו, כמו מועד של פגישה. אנחנו כבר מעדיפות לעשות עוד ג׳אגלינג, מאשר לייצר משהו שמתחיל להריח כמו עימות.
אבל הפגיעה המהותית מתחילה כאשר אנחנו לא יודעות להגיד ׳לא׳ על דברים שמשפיעים בצורה דרסטית על אורח החיים שלנו – כמו מקום מגורים, מעבר לחו״ל לטובת עבודה של בן הזוג, החלטה על שם משפחה אחרי נישואין ומתי נכנסות להיריון. סוגיות כאלו הרבה יותר קשה לתקן, ולכן עדיף יותר אי נעימות עכשיו מאשר חרטה גדולה אחר-כך.
חוסר היכולת להגיד ׳לא׳ מנוצלת נגדנו בדרכים נוספות. מפרסמים יוצרים קמפיינים שמתבססים על התפיסה שלא נגיד ׳לא׳ אלא נקנה עוד ועוד. ספקי שירות מזלזלים ומסבנים במחיר. אמירות פוגעניות כלפי נשים נזרקות לחלל האוויר כי רק הפמיניסטית הטרחנית היא זו שתקום ותגיד משהו. אפילו שלי יחימוביץ׳ כתבה לאחרונה על פעם שהיא לא קמה להתנגד לבדיחות שוביניסטיות שהיא שמעה בפורום של המכון לדמוקרטיה.
5 טיפים להגיד ׳לא׳
נשים מספרות על חרטה שלא אמרו ׳לא׳, כעס עצמי ואפילו על פנטזיות להיות בעלות כוחות-על שיצליחו להעלים גברים מאיימים שהן לא הצליחו להגיד להם ׳לא׳. אז איך עושות את זה?*
1. תתאמני ותתרגלי : מול המראה, עם חברות, עם עצמך בחדר או אפילו לצלם. ככל שאמירת ה׳לא׳ לא תישמע לך זרה, ככה יהיה לך קל יותר להשתמש בה. כשאת מתרגלת, תחשבי חיובי.
הסרט ״לא״ שיצא ב-2012 מתאר את הקמפיין של קבוצת פעילים שהתגייסו כדי לנצח במשאל עם שהיה אמור להכריע האם הדיקטטור פינושה נשאר על כסאו או לא. הם הבינו שכדי להצליח להעביר את המסר של ה׳לא׳ הם חייבים לקשר אותו עם אורח חיים שמח ומלא תקווה (והם בסוף ניצחו). אז גם את, תזכרי שמה שאת עושה הוא לטובת החיים החיוביים שלך (נגד הדיקטטוריה שהיא הפטריארכיה) אז תחייכי ותגידי ׳לא׳!
2. תגדירי את הגבולות שלך: האישיים והמקצועיים. על אילו דברים את לא מוכנה לוותר ולכן את תגידי עליהם ׳לא׳? אם את רואה שאת מתקשה למרות שמדובר בדברים חשובים לך, בקשי מחברה או חבר קרובים לדרבן אותך להגיד ׳לא׳ בכל פעם שהמציאות דורשת שתחצי את הגבול שלך. מה
שכן, במקומות עבודה כדאי לפעמים למצוא דרכים יותר אלגנטיות להגיד ׳לא׳, כמו לשקף את העומס ולבקש תיעדוף, או להגיד שתחשבי על זה.
3. תשחררי את רגשות האשם: את אמא טובה, את אדם טובה, את חברה טובה. לשמור על עצמך לא הופך אותך לאגואיסטית או לבעייתית. את נהדרת כמו שאת וגם לך מגיע את המרחב שלך. אמרת ׳לא׳? יופי, עכשיו תעברי הלאה לדבר המדהים הבא שאת עושה בחיים שלך.
4. תלמדי מגדר: הבנה מעמיקה יותר של איך העולם עובד והמקום שלנו בתוך תהליכים חברתיים יכולה להיות מפתח משחרר מהתנהגויות שהכבידו עלינו. לימודי מגדר, בין אם באופן פורמלי באוניברסיטה ובין אם באופן עצמאי עם עצמך או עם קבוצת חברות, יכולה לעורר חשיבה ביקורתית שתסייע להתנגד לסוגיות שמפריעות לך בחיים.
5. טיפול פסיכולוגי: אמנם כולנו מושפעות מהחברה, אבל בסופו של דבר מדובר במסרים שנופלים על חוויות אישיות שלנו, והפתרון שנדרש הוא אישי שלנו. טיפול, שהוא באופן כללי אקט בריאותי חיובי, יכול לסייע להבין למה ואיפה את מתקשה עם ה׳לא׳, וכך יכול לסייע להתיר את הפלונטר.
*הטיפים האלה מתייחסים למקרים שבהם אין סכנה לביטחון שלך באמירת ׳לא׳. במקרים של סכנה רצוי לפנות לעמותות ולמשרד הרווחה בשביל לקבל סיוע.
אתן חושבות על עוד מקרים שקשה לכן להגיד ׳לא׳? ספרו לנו בתגובות.
תודה לנשים הרבות ששיתפו מחוויותיהן ותובנותיהן.