זו הייתה אמורה להיות שעתנו הגדולה. הפיד היה אמור להיות מלא בסיפורים של סופרג'יסטיות ולינקים לקטע ממרי פופינס שבו האמא חוזרת הביתה אחרי הצעדה להשגת זכות בחירה לנשים. הרעש של ניפוץ תקרת הזכוכית היה אמור להיות מחריש אוזניים. הדיון היה אמור להיות על איך מקדמים נשים שאינן לבנות לעמדות כוח. כל התשתית הרגשית היתה מוכנה: דמענו עם האשה שחיכתה שישים שנה כדי להצביע לראשונה לאשה; התרגשנו עם מאות הנשים שעלו לקבר של הפמיניסטית סוזן ב׳ אנת׳וני שפעלה למען זכות הצבעה לנשים - אבל מתה לפני שראתה אותן מגיעות לכך; ופינטזנו על מישל אובמה בנשיאות 2024. ועכשיו? עכשיו התכניות חוזרת למגירת המטבח.
נכון, כבר יש מדינות לא מעטות שנשים מנהיגות, כולל מדינות חזקות ומשפיעות כמו אנגלה מרקל בגרמניה ותרזה מאי בבריטניה. אבל הנהגה של כמו ארה''ב בידי אשה היא עניין אחר לגמרי. ארה''ב היא המדינה החזקה בעולם, לא רק כלכלית או פוליטית - אלא מחשבתית. לאשה שמנהיגה דה פקטו את העולם יש משמעות סמלית בפריצת המחסומים העומדים בפני נשים - וגם יכולת להשפיע לטובה על ילדות ונערות בכל מקום באמצעות קידום מדיניות פמיניסטית בתוך ארה״ב ובדרישה לקידום נשים כחלק מהיחסי החוץ שלה.
אבל יותר מזה, הגל החדש של הפמיניזם שמתפרץ בעולם נובע בעיקר מארה״ב: שם התארגנה תנועה אזרחית שיוצאת נגד מקרי אונס במכללות ונגד עונשים קלים לאנסים או זיכוי שלהם; שם כוכבות קולנוע וזמרות מצהירות שהן פמיניסטיות ומדברות על פערי שכר; והטוויטר מלא בנשים אמריקאיות שאוהבות את הגוף שלהן. הניצחון של הילרי קלינטון היה הסיפור של אשה שנתמכת בידי נשים ומצליחה. ואחריה כולנו. אז לא.
התנועה הפמיניסטית צריכה לעשות בדק בית
ואפילו ממש לא. לפי הנתונים של NBC News (אם אתן עדיין מאמינות לסטטיסטיקות וסקרים), רוב הנשים הלבנות הצביעו לטראמפ. הנתון הזה נותן בוקס בבטן ומערער את היציבות, כאילו לא היינו מספיק בהלם מהניצחון של טראמפ. כנראה אנחנו כנשים עדיין לא מספיק מאמינות בעצמנו שאנחנו יכולות, ומעדיפות שגבר ינהיג אותנו. אנחנו גם כנראה לא תופסות תקיפות מיניות כעניין חמור. יכול להיות שחלקנו פוחדות משינויים ומעדיפות את המקום הבינוני - אבל הבטוח, מאשר לערער את הקרקע.
לפני כמאה שנה, אחד הטיעונים נגד זכות בחירה לנשים בארה״ב היה שנשים יצביעו כדי לקדם את עצמן וככה יפגעו בכוח של גברים. זה לא קרה אז, וזה גם לא קורה עכשיו ודומה כי בעמדות הפוליטיות הבכירות, גברים עם כוח יוזזו הצידה רק על ידי גברים אחרים עם כוח. מעבר לזה, אם יש משהו ללמוד מהסיפור הזה, זה שהתנועה הפמיניסטית צריכה לעשות בדק בית פנימי, ולהבין איך היא מגיעה לכל הנשים, מקשיבה להן ופועלת איתן. זה הזמן לסולידריות.
אבל העניין הוא לא רק שהילרי קלינטון כאשה הפסידה, אלא שדונאלד טראמפ ניצח. שונא הנשים, שונא האנשים, התוקף מינית לכאורה, שמקלל נשים ומתייחס אליהן כאילו היו כוס - בין אם כחפץ מיני או כמשוגעות במחזור, שממנף שנאת נשים כדי להמשיך ולצבור כוח. בעולם שוויוני או ששואף לשוויון, הוא לא אמור להיבחר. לא מגיע לו. זו אולי דמוקרטיה, אבל זה לא צדק. וד״ש לכל אלה שאומרים שתקיפות מיניות הורסות קריירה של גברים.
בקמפיין הבחירות הזה, השנאה היוקדת לנשים עיוורה כל הסתכלות אובייקטיבית. הילרי קלינטון נשפטה לחומרה כאשה לפני שהסתכלו עליה כעל אדם. היא לא הייתה מספיק נחמדה, מספיק חייכנית, מספיק צעירה ומספיק טובה כאשה. היא חטפה את האש על המעשים של בן זוגה, כי לא נפרדה ממנו כשבגד בה ונתפסה כ"כלבה". כל אלה הכשילו אותה כאשה ולכן לא יכלה להצליח כאדם – אז הניסיון המקצועי הכביר שלה הועלם, האידיאולוגיה שלה נמחקה והמגרעות שלה נופחו לממדים חסרי תקדים אף שהיא לא עשתה שום דבר שגברים לא עשו לפניה.
לעומתה, טראמפ בקושי יודע לחשוב, אבל הוא נתפס כרציונלי ומתאים יותר מאשה, שהפכה להיות בעיני מתנגדיה ואפילו בעיני חלק מתומכיה ל״אשה רעה״ - שקרנית, מניפולטיבית וביצ׳. Trump that Bitch הייתה סיסמת הבחירות הלא פורמלית של תומכיו. עכשיו גם מגיע העונש של האשה הרעה, זו שהעזה לחלום ולפעול למען החלום שלה - ''תכניסו אותה לכלא'' צעקו תומכיו של טראמפ, שהבטיח באחד הדיבייטים שיפתח נגדה בחקירה אם ייבחר. גם אם לא לכלא פיזי, נשים חזרו צעד אחורה היום לתוך הכלא השקוף שלנו.
אבל שלא יהיה ספק שאנחנו בדרך הנכונה. השינויים שמתרחשים בכל העולם, גם בארה״ב ובטח בישראל – ארי שביט שהתפטר אחרי שהודה בתקיפה מינית, חוסר מוכנות לקבל ״הומור״ כתירוץ להעברת מסרים שונאי נשים בתכניות טלוויזיה, נשים וגברים שמתאחדות יחד אל מול אמירות נוטפות שנאה של פוליטיקאים לשעבר שנאלצו לעזוב את תפקידם בגלל תקיפות מיניות, נשים ששואפות להתקדם, גברים שדורשים זמן אבהות, התאגדויות נשים. יש לנו גם נשים חזקות ללמוד מהן – רק בשבוע האחרון בלטו ציפי לבני ואילנה דיין. את כל אלה הניצחון של טראמפ לא לוקח מאיתנו. אנחנו בתוך מהפיכה תרבותית, גם אם אין לה עדיין מספיק תוצאות פוליטיות וגם אם יש כאלה שממנפים את הניצחון של טראמפ כדי ללעוג לנשים ולפמיניסטיות. מה שנדרש כעת הוא מה שנדרש לעשות בכל פעם שאנחנו מקבלות מכה. לשבת ולבכות, ואז לקום, לנקות את האבק ולהמשיך לצעוד.