דוד בקל נעצר מול מדפי הסיגריות בדיוטי פרי בנתב"ג. הוא בעצמו לא מעשן, אבל הוא רגיל לעבור כאן לפני טיסות. הוא הוציא מכיסו את הטלפון, נכנס לווטסאפ וגלגל למטה, היכן שמופיעה תמונה ולידה הכיתוב "אלון התותח". דוד התחיל להקליד את ההודעה: 'אלון, איזה סיגריות לקנות לך?" ולחץ על send. אז ניגשה אליו דיילת חייכנית.
"איך אפשר לעזור לך?", היא שאלה.
"פעם הייתי קונה לילד שלי סיגריות כשהייתי טס לחו"ל", הוא ענה.
"מה הוא מעשן?"
"הלוואי והוא היה מעשן", ענה דוד, ופניה של האישה קפאו. "פשוט אין לי אותו יותר", הוא הסביר והלך משם.
אלון תמיד למעלה ברשימת אנשי הקשר בוואטסאפ. דוד כותב לו כל הזמן. "אלוני, הפועל ניצחו את מכבי אתמול. גרמו לנו קצת לחייך" – הודעה מה-4 בינואר, שלושה ימים אחרי "האירוע", ככה דוד מכנה אותו. "שבוע טוב אלוני, מתגעגע אליך. רק רואה סרטים שלך ועוד סרטים שלך. אין לך מושג כמה אתה חסר לי", ה-13 בפברואר. "תשמיע קול בבקשה". "למה אתה לא יוצר קשר? למה? למה? למה?" לפעמים הוא מתקשר לבנו ומשאיר הודעות במשיבון הקולי. "כשניצה גילתה שאני עושה את זה זה קרע אותה, היא התחילה לבכות. ואז היא אמרה, "וואלה, איך לא חשבתי על זה?"
"כל בוקר אני מתעורר ואז זה מכה בי, הוא איננו"
קצת מעל שלושה חודשים עברו מאז אותו יום שישי, ה-1 בינואר 2016. כמה שעות אחרי שרחוב דיזנגוף התרוקן מחוגגי השנה החדשה הגיעו לפאב "הסמטה" שמעון רואימי, בן 29 מאופקים, שהגיע לחגוג יום הולדת, ואלון בקל, בן 26, עובד הפאב שעבר מעט זמן לפני זה לתל אביב. בשעה 14:40 נשמעו יריות. שמעון ואלון נהרגו, ועוד שבעה נפצעו. המחבל נשאת מלחם נתפס רק לאחר שבוע, שבמהלכו לקח את חייו של נהג המונית אמין שעבאן. הוא נלכד בכפר ערערה ונורה למוות.
"אחרי שטמנו את האוצר באנו הביתה ושמענו דפיקה בדלת", מספר דוד בקל. "אישה צעירה נכנסה ואמרה לי שהיא הרגישה שהיא צריכה לבוא לספר לנו על הרגע האחרון של אלון". אותה אישה, משחזר בקל, סיפרה שביום הפיגוע היא הלכה לצבוע את השיער שלה במספרה שליד פאב הסמטה. היא יצאה החוצה לעשן סיגריה, וכשהביטה מולה ראתה את אלון יושב על ספסל. הם חייכו זה לזה. זה נמשך פחות מדקה, כי היה לה קר והיא כיבתה את הסיגריה ונכנסה פנימה. שנייה אחר כך נשמעו היריות. "ראיתי אדם מאושר, שטוב לו", היא אמרה לדוד וניצה. "חשבתי שתרצו לדעת שכך הוא מת. מאושר".
בקל, בן 55, נפגש איתי בבית קפה קטן ביודפת. מהמרפסת רואים את הנוף היפה של הגליל התחתון ואת עיר מגוריו, כרמיאל. "אני לא רוצה שיזהו אותי", הוא אומר, עץ משיר אל כוס הקפה שלו ועל ראשו פרחים קטנים ומתפוררים. הוא הגיע לכאן במכונית של אלון, רק בה הוא נוסע עכשיו.
"כל בוקר אני מתעורר ודמותו של אלון מופיעה מולי", אומר בקל. "ואז זה מכה בי. הוא איננו. ואני אומר 'איזה באסה, שיט, כוס אמק'", הוא מכה בעדינות באגרופו בשולחן, "שלושה חודשים עברו וכאילו זה קרה אתמול. כל יום מחדש צריך להבין את זה שהלך הילד, ואתה לא מבין".
על השולחן הוא מניח דפים המספרים על מבצע ההתרמה הגדול אותו יזם יחד עם בנו אבי ונערך יחד עם עמותת "לתת": מכירת צמידים עליהם מוטבעים משפטים אותם כתב אלון בפייסבוק שלו, יחד עם דמותו של אלון. בכסף שנאסף, מיליון שקלים בשלושה שבועות בלבד, נרכשו 17,500 חבילות מזון עבור משפחות נזקקות לקראת ערב פסח. המבצע הזה, שנערך בשיתוף עם עמותת "לתת" שאלון התנדב בה, הפך למרכז החיים של דוד ואבי, למה שמחזיק אותם מעל למים.
הוא גם חזר לעבודה שבועיים וחצי אחרי מותו של אלון. "הגיע לנחם אותנו בשבעה אדם שאיבד שני בנים בפיגוע", הוא אומר. "הוא אמר לי, עזוב אותך מהכל, רק תעסיק את עצמך, זה כל מה שיציל אותך. אז חזרתי לעבודה". בשאר הזמן הוא מעסיק את עצמו בטיפול בחיות; שני אקווריומים גדולים בבית, ועוד אחד במשרד, בתוכו שמו של אלון עשוי נירוסטה עליה שזורים צמחים, מעשה ידיו של קולגה. "אני יושב מול הדגים, מסתכל, בוהה בהם חצי שעה, הצמחים נעים בתוך המים, הדגים שוחים, כמו שומר מסך, זה מרגיע אותי". אחר כך הוא מבקר את 13 התוכים שלו. מנקה את הכלובים, מאכיל אותם. "בשבעה הן הטילו חמש ביצים", הוא אומר. "אחרי חודשיים בקעו הגוזלים". הוא לא מדבר על אלון בלשון עבר. "אמרתי פעם אחת 'היה לנו בן' וניצה כעסה מאוד. הרי יש לנו בן, אלון הוא הבן שלנו, זה לא ייגמר".
"אלון רצה שכולם יכירו אותו"
ניצה ודוד גדלו בירושלים. בתחילת שנות ה-90 עברו לכרמיאל בעקבות עבודתו של דוד ברפאל. שם הם גידלו את שלושת ילדיהם – אבי, בן 29, נשוי ומצפה לבת; האח האמצעי אלון; ובת הזקונים בר לבב בת ה-20 שעובדת כרגע כמלצרית וחיה בבית.
הוא לא ישן הרבה. מתעורר מוקדם בבוקר ומבשל. ניצה לא מבשלת יותר. הבישול הוא חגיגה, היא אומרת, ואין מה לחגוג עוד. אחרי העבודה הוא חוזר לבית, המלא בתמונות של אלון, והוא וניצה יושבים במטבח, מדברים. לעתים הוא חופר באדמה בגינה, מנכש עשבים, שותל צמחים. הוא שר החוץ, הוא אומר, וניצה היא שרת הפנים. היא עולה אל חדרה, שם היא מקשיבה לשירים שאלון שר לה ומביטה בתמונות שלו. מדי יום, לעתים שלוש פעמים ביום, היא נוסעת אל קבר בנה, לבדה, שם היא יושבת ושוב מקשיבה לשירים ומסתכלת בתמונות.
הוא חוזר ושב אל אותו היום בו חייו וחיי משפחתו התהפכו. "יום קודם לכן הכנו לו הכל", הוא נזכר. "ניצה בישלה את האוכל שלו, הכנו ציידנית, כיבסנו לו את הבגדים. נסענו לתל אביב לעזור לאבי לסייד את הדירה החדשה שלו, ואבי הקפיץ לאלון את הדברים לדירה".
שלושה שבועות אחרי זה הם הגיעו לדירה ומצאו את הדברים כפי שסידרו אותם: הבגדים, האוכל. "הכל היה מונח על המיטה שלו. כמה ימים לפני כן הוא סיפר לי שהתקשרו אליו מהאח הגדול וזימנו אותו לאודישן נוסף ביום חמישי". באותה תקופה אלון עמד לסיים את התואר הראשון שלו במשפטים, ובמקביל התחיל לימודים לתואר השני בשמאות ומקרקעין. הוא עמד להתחיל התמחות במשרד עורכי דין וניהל את הפאב. אמרתי לו "איפה בדיוק נכנס בתוך כל זה האח הגדול?" הוא ענה לי, "אבא, אני הולך לשבועיים, כל עם ישראל מכיר אותי, עושה משהו שיעיפו אותי ואני השגתי את שלי. אני רוצה שיכירו אותי כמה שיותר אנשים". האודישן הזה נדחה ליום ראשון.
הוא הבין מה קרה באותו יום שישי, אחרי הפיגוע, כשהגיע לבית החולים איכילוב לחפש את אלון. בין צוותי הצילום והמוני העיתונאים הוא ראה את בנו על אלונקה ואת רגלו השמוטה, והבין מיד שאלון לא בחיים. דוד התעלף. ארבע שעות נתנו למשפחה להיות עם אלון, והם ישבו סביבו, ליטפו אותו, אמרו לו דברי אהבה. "הוא אהב להשתמש בשמפו תינוקות וכולו הריח כמו תינוק. הוא היה אחרי מקלחת". לאחר מכן הביט דוד אל הפינה בה עמדו אנשי החדשות. הוא פסע לכיוונם, חזר על עקבותיו והתקרב שוב עד שנעמד מולם ואמר "אני הוא אביו של אלון בקל, אני רוצה לספר לכם מי הוא היה".
דמותך על המסך באותו הרגע הייתה יוצאת דופן. היית רגוע יחסית, דיברת וענית על שאלות. איך היה לך את הכוח?
"זכרתי את השיחה שלי עם אלון על האח הגדול. הוא רצה שכולם יכירו אותו. הבנתי שמהרגע הזה שזה מה שאני הולך לעשות וכך ניגשתי אליהם והתחלתי להנציח את הילד שלי".
"יאיר לפיד אמר שישמח אם נצטרף לפעילות של יש עתיד"
כבר בשבעה נולד הרעיון למכור צמידים להנצחת שמו ועשייתו של אלון, שתמיד ראה את האחר מולו, כך כולם מתארים. "כשאלון גר בנתניה החלון שלו השקיף על ספסל, וכל יום באותה שעה שלוש נשים זקנות היו מתיישבות עליו ומשוחחות", מספר בקל. "יום אחד הגיעו רק שתיים. עבר יום ועברו יומיים ושלושה ואלון אומר לי 'אבא, הזקנה לא מגיעה'. יום אחד הוא הכין שתי כוסות תה וירד אליהן. לא יודע מה עלה בגורלה של האישה השלישית, אבל זה אלון. הוא היה מתבונן ושם לב לכל פרט".
הסתגרתם בשקט אחרי הרצח של אלון. לא דרשתם נקמה ולא כעסתם שלקח זמן לתפוס את המחבל.
"אין בי שום יצר נקמה. בכלל לא עניין אותי מה קורה לו. ידעתי שיתפסו אותו במוקדם או במאוחר. כשהתקשרו להגיד לי שתפסו וחיסלו את בן הבליעל אמרתי 'יופי', ומיד שאלתי אם מישהו מהכוחות לא נפגע. זה כל מה שעניין אותי. שמחתי שהוא חוסל ושלא נגררנו לבתי משפט, שם הייתי צריך להביט בו, והוא היה מקבל 20 שנות מאסר ולומד תואר ראשון ושני ואז אולי משתחרר באיזו עסקת חליפין. שמחתי שכל זה נחסך ממני ואני לא רוצה יותר להגות בו או במשפחה שלו. כל מה שאני רוצה לדעת וחייב לדעת הוא איך הנשק הגיע אליו, מה הנשק עשה אצלו בבית. אני מחכה לתשובות שעדיין לא קיבלתי. כל השאר לא מעניין אותי".
המוות של אלון השפיע על עמדותיך הפוליטיות?
"לא. אף פעם לא הייתי איש פוליטי, אנחנו לא משפחה כזאת. אנחנו אנשים של יש עתיד. אלון גם חיבב אותם, התנדב בבחירות האחרונות קצת, הלך, שכנע אנשים להצביע. הגיעו אלינו פוליטיקאים, ראיתי את ביבי נואם, הוא גם התקשר. זה לא מעניין אותי. יאיר לפיד בא, אמר שישמח אם נצטרף אליו לפעילות של יש עתיד, אבל זה לא שייך לאלון, לא רוצה לערב אותו בדברים מזוהמים. הוא ילד טהור, סוג של מלאך ואני לא רוצה שישתמשו בשם שלו לדברים האלה. אנחנו נשתמש בשם שלו לעזור לאנשים שחזקים פחות מאיתנו".
האם תתרמו לכולם, לכל הנזקקים, גם במגזר הערבי?
"לא. ביקשנו שלא לכולם. זה בגלל המקרה, אין מה לעשות. כן, זה לא נעים לי לומר, כי אני לא רוצה שיגידו שאני מפתח שנאה, כי אני לא. אבל יחד עם זאת זה קשה לי. אני חושב שאפשר להבין אותי".
השתנת בשלושה חודשים האחרונים?
"התהפכתי לגמרי. נהייתי יותר רגוע, יותר מחושב, יותר חושב. היום אני מדבר אחרת עם אנשים, פונה אליהם אחרת, מרגיש שגם אליי מדברים אחרת. כולם".
איך אחרת?
"מדברים אליי כאל מסכן. ואני מסכן, אבל לא רוצה שיתייחסו אליי ככה. כולם באים עם המשתתפים בצערכם הקבוע. לא צריך את זה, אלו מילים ריקות. אני אומר שבמדינת השכול שלנו צריכים לכתוב מדריך למנחמים ולחלק בכל בית. כי אנשים מובכים, לא יודעים מה לומר. בכל אופן, מאז המקרה אני מרגיש בעבודה שאני משיג יותר דברים וזה מפריע לי, כי יוצא שאני מנצל את המצב ואני בכלל לא רוצה את זה. כולם רוצים לרצות, אבל זה לא נעים".
ואיך זה הפך אותך לאדם יותר רגוע?
"פרופורציות לחיים הן אחרות. יום אחד ניצה דיברה איתי ואמרתי לה רגע, אני לחוץ, חייב לגמור כמה דברים, והיא אמרה לי, 'לא למדת את הלקח עדיין? הכל הבל הבלים".
"העולם ממשיך להתנהל כאילו כלום לא קרה"
ב-28 במרץ אלון היה אמור לחגוג 27. המשפחה נסעה באותו בוקר אל קברו עם סלסלת לימונים שאהב. אחר כך הם המשיכו לתל אביב, לנווה צדק ומסעדה עליה דיבר באוזניהם אלון כאל מסעדה בה חייבים לחגוג יום אחד. "כי אצלנו חוגגים יום הולדת לכל אחד. זאת המסורת".
אתם מצליחים לחזור לשגרה?
"אני מעסיק את עצמי, עובד, רואה כדורגל, כדורסל. קורא חדשות פה ושם. ניצה לא מצליחה ולה אנחנו דואגים הכי הרבה. היא לא מבינה איך העולם ממשיך להתנהל כאילו כלום לא קרה. איך אנשים הולכים לבתי קפה, אוכלים, שותים. ואני אומר לה, זוכרת איך אנחנו היינו כשהיינו שומעים על פיגועים? היינו אומרים 'מסכן' וממשיכים בחיים. גם בר לבב לא עיכלה את זה בכלל לדעתי. לא מזמן שלחתי לה הודעה, שאלתי עד מתי היא עובדת. והיא כתבה 'לא יודעת, יש לחץ. לאנשים משעמם'. כתבתי לה 'כן, כי החיים שלהם דבש' והיא ענתה 'ללא ספק. התגעגעתי לחיים כאלה. אוף אבא'. אכלנו אותה בגדול".