בתחילת שנת הלימודים קנתה ציפי בכר ילקוט לנכדה יובל, ומילאה אותו בכל טוב. אלא שבמקום ללוות את יובל ליומו הראשון בכיתה א', בכר לקחה את הילקוט הקטן לבית הקברות בהוד השרון, לחלקה שבה טמונים יחדיו אם צעירה, פעוט בן שנתיים ותינוקת בת 43 ימים. שם, בקבר שעליו מונחות בובות של דובונים שליוו את שני הילדים בחייהם, השאירה את התיק הקטן. מזכרת לעוד אירוע רב משמעות שנלקח מהם.
בבית משפחת בכר לא תשמעו מילה על מה שהתרחש באותו הבוקר לפני ארבע שנים, וגם לא על האדם, שוטר במקצועו, שברגע של טירוף לקח את נשקו האישי וחיסל את אשתו הילה, 30, את בנם הבכור יובל ואת התינוקת ירדן. "זה לא ישיב לי אותם", אומרת ציפי, האם והסבתא השכולה.
עד היום, למרות ההתעניינות הרבה של התקשורת, היא סירבה להתראיין. את סיפור חייהם של הילה והילדים כרכה באלבומים ובספרים, שמרה קרוב ללב, באחרונה אף כתבה עליהם שיר: "הילה, את הכוכב המאיר את דרכי הביתה/ ואת תלתלי הזהב של החמה/ את לובשת לבן בחלומות/ ותמיד כל כך מרגיעה/ ואני לא מבינה איך אפשר להתקיים פה בלעדייך הילה/ ואיך יום רודף יום אל השגרה/ אם רק היית יודעת כמה את לי חסרה/ עולם בו את אינך/ הוא עולם שאני לא רוצה בו/ זה לא אותו עולם/ אם אין בו את צחוקך, את טוב ליבך// וקולות הילדים הולכים ומתרחקים ממני/ יובלי לא קורא יותר בשמי/ וירדן הקטנה, האם היא דומה לך?/ האם הם עוד זוכרים אותי?/ ובדמיוני אני יודעת שהם איתך/ ומקווה שיש מקום טוב יותר/ בו אתם חיים יחדיו..."
לצד מילות השיר שהתפרסמו באתר לזכרם של הנרצחים שהקימה המשפחה הוסיפה בכר הסבר: "כתבתי אותו כשאני חושבת רק עליהם, על חסרונם, ועל החלל הגדול שיש לי בלב מאז שהם אינם. הוא מתאר את רגשותיי כי רציתי להתמקד רק בהם. אבל יש לי משפחה שמחזקת אותי ותומכת בי. נכדים שממלאים את ליבי באהבה ובצחוק. בת נפלאה ומסורה ובעל שתומך ודואג לכולנו. אחותי, אחי וגיסותיי תמיד נמצאים שם עבורי. אני אוהבת אתכם ואומרת לכם תודה כל יום. בזכותכם אני פה".
את האתר המדובר הקימה איילה, דודתה של הילה (אחות אמה). "חיפשתי דרך להשאיר אותה חיה בינינו, אותה והילדים", היא מסבירה. "לא יכולתי להשלים עם מותם הנוראי. אז וגם היום אינני מוכנה לצרף ליד שמם את המושג ז"ל. כשאתה מאבד אדם יקר, אתה נאחז בכל דבר קטן שהיה שלו כדי לשמור את הנוכחות שלו איתך. פסיכולוגים מציעים לך להמשיך הלאה, אבל מאוד קשה לעבור הלאה כי דווקא בחסרונו אתה קרוב אליו יותר, ומנסה כל הזמן שהוא יהיה נוכח, כל שנייה. אתה מפחד לאבד אותו פעם נוספת".
איך את זוכרת את הילה?
"אתה נאחז בכל זיכרון, בכל דבר, בבגד, בתמונה, אני שמרתי מוצץ וחיתול של יובלי שנשארו בביתי, הבן שלי שמר חולצה שהיא נתנה לו. האתר נותן פתרון לזה. הוא הבית העכשווי של הילה והילדים. אני יכולה לראות אותה ולשמוע את קולה ואת קולם של הילדים מתי שרק ארצה. האתר מאפשר לקבל מושג מי היא הייתה, כמה חברים טובים היו לה, ואיזו קריירה היא הספיקה לעשות במעט השנים שהיו לה. האתר מאפשר גם לאנשים שלא מגיעים לקבר לראות את הילה והילדים. גילינו שרבים עולים לקברה וכותבים בספר המבקרים הנמצא שם. הם מביעים את הזעזוע הרב על עוול הנתעב על המפלצתיות הנוראית".
קשר שאי אפשר להסביר
ארבע שנים חלפו מאז היום הנורא ההוא, ובית משפחת בכר, הוריה של הילה, נותר כמעט כשהיה. בשבעת ימי האבל הוא אוכלס עד אפס מקום על ידי מאות אנשים שהגיעו לנחם, בהם לא מעט מכובדים, כמו ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט ומפכ"ל המשטרה דאז רב-ניצב דודי כהן יחד עם המפכ"ל בהווה יוחנן דנינו, שהגיעו לתמוך באב, ניצב בדימוס יהודה בכר. עכשיו הבית שקט, הקירות מלאים בתמונות המוקדשות לחיים, תמונות שמחות.
ציפי בכר, חמה ומפנקת, פורסת עוגה, מכינה קפה, מושכת זמן, מתקשה לדבר. "השיר הזה הוא על עולם שאני לא רוצה בו", היא אומרת לבסוף, בקול רועד. "חשבתי מה עוד לא עשיתי בשבילה, כשהיא חיה עשיתי הכל בשבילה ועכשיו אני רוצה להמשיך לעשות הכל בשבילה – בשבילי. בשבילי היא עדיין חיה, היא והילדים. והם מאוד חסרים לי ואני רוצה שאנשים יחשבו לרגע מה אני מרגישה, מה אימא מרגישה, כשדבר כזה קורה למשפחה. אתה צריך להיות בן אדם מאוד חזק כדי להמשיך להתקיים. ויש לי עוד שני ילדים ואני חייבת להמשיך בשבילם, כי אני אוהבת אותם באותה מידה. אבל זה לא עולם שאני רוצה בו. קודם זה היה עולם שהייתי רוצה בו, הסתובבתי כמו מלכה עם כתר על הראש. והיא הייתה היהלום. היא הייתה הדבר הכי מושלם שיכול היה להיות, יפה, חברה, בת, אחות. המילים של השיר פשוט יצאו מהלב, זה מה שאני מרגישה. אני רוצה לצעוק לכל העולם, שיידע מה שאיבדתי".
בכר, אחות בבית החולים לילדים שניידר, מספרת על הילה: "היא הייתה הילדה הכי מאושרת שיש. היא כל הזמן צחקה, אהבה לרקוד ולשיר, אהבה את בית הספר, ותמיד הייתה מוקפת בחברות. היא אהבה את התיכון ואת הצבא, הייתה לה ילדות מאוד מאושרת והאושר שלה סחף את כולנו. את הקשר שלי עם הילה אי אפשר להבין, זה כאילו שכשהיא נולדה לא ניתקו את חבל הטבור. היא בכלל לא קראה לי אימא, היא קראה לי אימוש".
כיום, מה שנותר לספר את סיפור חייה של הילה הן התמונות המרובות, עשרות אם לא מאות, שנושאות את דמותה ובכולן היא מחייכת חיוך גדול. ילדה יפהפייה, זהובת שיער, רזה. את השירות הצבאי בילתה במוזיאון חיל האוויר, שתפקיד שידוע כשמור ליפות ולאיכותיות ביותר. "יעקב טרנר בחר אותה באופן אישי", אומרת ציפי בגאווה, "והיא נהנתה שם מאוד".
אחרי הצבא נסעה הילה לטיול קצר בארצות הברית ושבה ללימודי משפטים, אותם סיימה בהצלחה, כמו גם את מבחני הלשכה. בזמן הלימודים, החליטה ללכת בדרכו של אביה ולהצטרף למשמר האזרחי. בהמשך הצטרפה למשטרה ושרתה ביחב"ל, תחת פיקודו של המפכ"ל הנוכחי יוחנן דנינו, שהיה קרוב לליבה. "הוא בן בית פה", אומרת ציפי, "והוא היה סוג של מדריך רוחני עבורה".
השבוע, בטקס ההנצחה להילה, ספד לה דנינו: "יצא לי להכיר אותה היטב, היא התייעצה איתי לגבי דרכה בחיים, איך ומה לעשות, למדתי להכיר אותה ואת האיכות שבה. אומרים 'קצינה מצטיינת', זה ללא ספק נכון, אבל את האיכויות שלה קשה לפרט או לתאר, מי שיצא לו להכיר אותה יודע על מה אני מדבר. אין מישהו שהסיפור לא נגע בליבו, גם מי שלא הכיר אותה, אבל כל מי שהכיר נושא את זה בחיקו תמיד. הייתה לי זכות גדולה להכיר אותה".
לוויה במקום מסיבה
כשנה לאחר שנישאה ילדה הילה את בנה הבכור, יובל. "היא הייתה אימא טוטאלית, זה כל מה שעניין אותה והיא שמחה להיות אימא, הוא היה הילד הכי מאושר בעולם", מספרת ציפי בכר. "יובלי היה ילד שמח, מוקף אהבה, בטוח בעצמו, מצחיקן, בעל יכולת הבעה מדהימה ושפה עשירה".
בשנת 2008, אחרי שסיימה תואר שני במשפטים בהצטיינות, יצאה הילה לקורס קציני משטרה: "את קורס הקצינות היא סיימה בחודש התשיעי בהריון עם ירדן, היא ישנה על מיטת שדה כמו כולם ולא ביקשה שום הנחות. היא גם אף פעם לא סיפרה שהיא הבת של, כדי שלא יסתכלו עליה אחרת", אומרת ציפי. "כשסיימה את הלימודים אמרתי לה 'עורכת דין מרוויחה 12 אלף שקל, מה יש לך לחפש במשטרה במשכורת מינימום', אבל היא אמרה 'הנשמה שלי מלאה כי אני עוזרת לאחרים'. היא תמיד דאגה לכולם, רק לא לעצמה".
ירדן נולדה ב-2008. "היא רצתה משהו זורם, חי, וככה היא בחרה את השמות של הילדים" נזכרת ציפי, "יובל כל כך ציפה לאחותו ועוד בשלבי ההריון המוקדמים כששאלו אותו מה יש לאמא בבטן? הוא היה אומר "בייבי בת!"
עשרות תמונות של יובל מראות שהוא דמה לאמו, בעל פנים רכות ומתוקות, רחוקות עוד שנים מלהבשיל. לעומת זאת, מעטות התמונות של ירדן, כמה תמונות כבר אפשר להספיק לצלם ב-43 יום? "כשנולדה ירדן הילה רצתה לעשות לה מסיבה ונורא התנגדתי", מספרת בכר. "אמרתי לה שלא נעים לי להזמין עוד פעם אנשים לשמחות, נולדו לי ארבעה נכדים בשנתיים, חתונה, היו לנו הרבה שמחות. בסוף החלטנו לחכות לאחיה הגדול, שהתגורר אז בחו"ל, ואמרנו שנעשה מסיבה כשהוא יגיע לביקור בדצמבר".
אך במקום להגיע למסיבה, אחיה הגיע לארץ חודשיים מוקדם מהמתוכנן, להלוויות. "כן, היינו משפחה מאושרת עד לאותו בוקר ארור ב-23 באוקטובר 2008", נכתב באתר הזיכרון. "מי שהיה שותף לכל האושר הזה, שזכה לכל כך הרבה אהבה, מסירות ונאמנות מהילה, מילדיו ומאיתנו, בני המשפחה, עם נישואיו, בבוקרו של יום בהיר אחד קטל את חייהם של אנשים אוהבים חפים מפשע. הם נקטפו מאיתנו בדמי חייהם ביום בהיר אחד בקור רוח, ברוע לב ובאכזריות כה רבה ללא סיבה. אבל כבד נפל על משפחתנו. תמונותיהם, צליל קולם, מבטם, ריחם וחיוכם של אהובינו הילה, יובל וירדן מלווים אותנו יום יום שעה שעה".
"החיים נעצרו ונתקעו שם", אומרת בכר, נאבקת בדמעות. "אני כל הזמן מתעסקת בזה, שלא נמצא בן אדם בעולם שדומה לה". בניגוד לכך, בכר מתרחקת מעיסוק בנסיבות שהובילו לרצח: "אני לא יודעת להבין וזה לא יחזיר לי אותם. זה היה מיותר, לא הייתה סיבה".
שמועות רבות הסתובבו סביב הפרשה. רבים ניסו, ומנסים להבין עד היום, איך רצח כזה מתרחש ללא כל סימנים מקדימים, שהרי מדובר במעשה בלתי נתפס באכזריותו. עם סגירת התיק, שנה לאחר הרצח, התפרסמו מסקנות ועדת החקירה. ממצאי די.אן.איי מלמדים מעל לכל ספק שיובל וירדן היו ילדיו של הרוצח. סיבת הרצח, כפי שהתגלתה דרך מסרונים שנשלחו בין בני הזוג, היא ויכוח סתמי על הסעת הילדים. לא יותר. "מי שמחפש פה לכלוך – לא ימצא", אומרת בכר. "היא הייתה אישה מסורה ואימא מסורה ועובדת מסורה ואחות מסורה ובת מסורה. המשפחה שלה הייתה בראש מעייניה, היא כל כך אהבה את המשפחה. לא היה שום דבר שאני יכולה להגיד שראיתי ולא עשיתי, ידעתי הכל על הילה ולא ראיתי כלום".
שמו או פרטיו של הרוצח אינם מוזכרים בכתבה הזאת לבקשת משפחת בכר. הילה, יובל וירדן, נטמנו תחת השם בכר, ללא כל זכר לאדם שרצח אותם. הוא, שבסיום הטבח התאבד ביריה, נטמן הרחק מהם, בעיר אחרת.
מתגעגעת כל יום, כל היום
מיד אחרי האסון החליטה משפחת בכר לתרום את כל הצעצועים של הילדים לנזקקים: "אחרי חודש נכנסתי לדירה", נזכרת ציפי, "אני היחידה שנכנסה, אף אחד לא היה מסוגל לעמוד בזה, ואספתי את כל הציוד שלהם ותרמנו לילדים שהוצאו מביתם. בדיוק היה סיפור בנהריה על אימא שנפטרה במהלך לידת תאומים, יצרתי קשר עם בעלה ונתתי לו את השידה, העגלה והבקבוקים. זה ממשיך את דרכה של הילה, הכאב שלי נותר אותו כאב, אבל החלטנו לתת את מה שיש לכאלה שצריכים".
את מסורת הנתינה של הילה הם ממשיכים גם על ידי מתן מלגות. תקופת הלימודים במכללת שערי משפט הייתה המאושרת בחייה של הילה, ולכן המשפחה מעניקה מדי שנה שלוש מלגות לתלמידים באותה מכללה. על כל נפש שנגדעה, נפש אחרת תוכל להגשים חלום. המלגות מוענקות באירוע מיוחד במינו שמתקיים זו השנה השנייה בבית יד לבנים בהוד השרון, בשיתוף משטרת ישראל. מחוץ לאולם, מתרחש קרנבל עבור הילדים, שחוץ ממופע של רינת גבאי, מוזמנים גם לטפס על כבאית, להפעיל סירנה בניידת משטרתית, להשקיף במסוק שחג בשמיים במיוחד עבורם. רבים מילדי העיר מגיעים לאירוע הזה, וצחוקם נשמע גם באולם הפנימי. אלא שבתוך האולם מתקיים אירוע אחר לגמרי: טקס הנצחה והענקת המלגות, עצוב וכואב.
בין הנאומים ודברי ההספד, הזמר שגיב כהן ביצע את השיר שכתבה ציפי לירדן. ילד אחד בקהל מביט במצגת התמונות של הילה, יובל וירדן, ושואל שוב ושוב "אבל למה היא נפטרה", שואל ולא מקבל תשובה. אף אחד לא מצליח לענות לו.
בכר רוצה שהשיר שכתבה יגיע לכמה שיותר אוזניים. אין נחמה בליבה, אבל אם ישמעו את השיר, היא מקווה, עוד אנשים יוכלו לשמוע על הבת שגידלה, על האם שהייתה, על הנכדים, על מה שנלקח ממנה ומהעולם, ברגע של טירוף, בגלל ויכוח מטופש. "אני לא יכולה יותר להיות מי שהייתי", היא אומרת, "החיים שלפני לא יחזרו להיות, החיים נעצרו, הם אבדו. אבל יש לי עוד ילדים ועוד נכדים ואני מאושרת איתם ורק הם הכוח שלי, אבל אני רוצה שאנשים יזכרו כמה שהיא הייתה מיוחדת. אני מתגעגעת אליה, כל יום וכל היום".