"על רב אי אפשר לאיים, זה כמו שוטר בחניית נכים"
משה, 35, ליטאי מבני ברק
אני רב ובן של מנהיג קהילה. למדתי בישיבות ליטאיות, וגם היום אני לומד בכולל. התפקיד שלי הוא לספק מענה לשאלות בהלכה, מה שנקרא שו"ת: אנשים מתקשרים אליי ואני נותן פתרונות. מה שהאנשים האלה לא יודעים, ושלא סיפרתי לאף אחד בקהילה שלי, הוא שאני אתאיסט כבר כמה שנים.
התהליך הזה נמשך אצלי מגיל 15, כשהתחלתי לקרוא ספרים של חילונים. הייתי הולך לחנויות יד שנייה, קונה, מביא לישיבה ומחביא אותם. היו תלמידים אחרים שהיו באים אליי, כמו אל סוחר סמים, שואלים אם יש לי משהו, לוקחים ספר. התעניינתי בספרים שכתבו אנשים שיצאו בשאלה. לא כי האמונה שלי הייתה מוטלת אז בספק, אלא כי עניין אותי התהליך שהם עברו.
לפני חמש שנים נתקלתי בספר "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי. עד אז חשבתי שהעולם נברא בדיוק כפי שמתואר בתנ"ך, אבל הספר עורר בי ספקות. במקביל התחלתי לקרוא מאמרים של חוקר הדתות תומר פרסיקו. באחד מהם הוא כתב על מקרה בספרד שבו אנשים ראו את מריה הבתולה, והמעמד היה דומה למעמד הר סיני. ראיתי כמה קל היה לגרום לאנשים בזמנים עברו להאמין בדברים, והפסקתי להאמין בקיום אלוהים. השמיים לא נפלו, זה לא היה רגע של הארה. בעיקר הרגשתי כאילו התפטרתי מהעבודה שלי, כמו פרק בחיים שהסתיים.
אני מרגיש חנוק בבני ברק, והולך לים ולמסעדות לא כשרות כדי להרגיש חופשי. המלצרים רואים איש חרדי עם הפאות והזקן ולא מבינים איך יכול להיות שאני אוכל שם. זה מטריד אותי מאוד, אני רק רוצה שיניחו לי. פעם ישבתי במסעדה על החוף בתל אביב והזמנתי פירות ים, והמלצר הדתי התקומם. אמרתי לו שאתלונן עליו. במקרה אחר ישבתי על החוף בבגד ים, ואישה מבוגרת ניגשה אליי והתחילה לשאול שאלות בהלכה. אני כל הזמן מרגיש שנועצים בי מבטים במקומות האלה, וחושב מה יקרה אם אפגוש בהם חרדי אחר. מצד שני, גם הוא לא אמור להיות שם.
כשאני בקרב הקהילה שלי אני לא מברך בתפילות אם לא מסתכלים עליי, ומתחמק מהליכה לבית הכנסת. אם שכחתי להדליק מזגן לפני שבת, אני אדליק אותו - כל עוד אשתי לא שמה לב. היא אישה אדוקה מאוד, אבל רוב הזמן מעדיפה לעצום עיניים: היא רואה אותי קורא ספרים ורואה סרטים, אבל מעדיפה לחשוב שיש לי סיבה טובה. לעומת זאת היא דרשה שאוותר על הסמארטפון, כי היום זה ייהרג ובל יעבור בחברה החרדית, אלא אם אתה חייב מכשיר בשביל העבודה. אני חושב שיש יותר גברים בקרב האנוסים, כי אותנו מלמדים לחשוב ואת הנשים מלמדים רק את החוקים עצמם.
יש יתרונות לעובדה שאני רב אתאיסט. אף אחד לא יעז לשאול את הרב איך הוא עובר על הכללים, ואי אפשר לאיים עליי שהילדים שלי לא יתקבלו למוסד חינוכי. אני מכיר דיין חרדי שאפילו הולך עם סמארטפון, ולא אומרים לו כלום. זה כמו שוטרים שחונים בחניות נכים, כי הם החוק. אבל גם אם לא הייתי רב, אף אחד אצלנו לא מחפש אנוסים: פעם רב ליטאי חשוב סיפר לחבר שלי שהוא יודע על עשרה אנוסים ולא חושף אותם, כי אז הם יהפכו לחילונים לגמרי. אם אישה תבוא ותספר לרב שבעלה לא באמת דתי, הוא ימליץ לה לא להתגרש.
כך שאין לי תמריץ לצאת בשאלה. זה יגרום לכאב גדול מדי לאנשים שאני אוהב, ואני איאלץ להתגרש ולשלם מזונות של עשרת אלפים שקלים בחודש. חוץ מזה, העולם החילוני לא באמת מפתה אותי. כשאני מסתכל על חילונים אני מבין שגם הם קהילה, שגם הם נראים ומתלבשים אותו דבר. אני פשוט רוצה להרגיש חופש, להיות אנונימי ומשוחרר, שאף אחד לא יטפח לי על הגב ויאמר "הו, הנה אתה!". ככה אני מרגיש בתל אביב.
"הייתי שומע כדורגל ברדיו ודמיינתי איך זה נראה"
יצחק, 25, חסיד גור מירושלים
למדתי בשתי ישיבות של חסידות גור וזה היה גיהינום. בגיל 13 וחצי התחלתי ללכת לישיבה קטנה: זאת הייתה מעין פנימייה סגורה, אסור היה אפילו לצאת לרחוב ליד, ואת ההורים ראינו אחת לשבועיים-שלושה. זו מערכת נוקשה ופנאטית, והייתי חושב על כל משפט שאמרתי כדי שלא אפלוט משהו שיכול להתפרש כספק. צוות הישיבה לחץ על התלמידים להלשין אחד על השני ולפחד אחד מהשני, והדבר שהכי הבהיל אותנו היה שהם ישלחו אותנו הביתה. בחור שנזרק מהישיבה זה דבר נוראי בחברה שלנו, זה כאב לב גדול להורים.
כבר מגיל 13 מדברים איתך בחסידות על שידוכים, שאתה חייב להיות תלמיד חכם ושפיץ כדי שתתחתן למשפחה איכותית. ההתאמה הזוגית כלל לא חשובה. לקחתי את זה מאוד ברצינות, למדתי כמו משוגע והגעתי למצב נפשי קשה, לא יכולתי יותר. במקביל חקרו בישיבה אני מאונן, והודיתי שכן. הם נתנו לי כדורים נגד דיכאון, ללא מרשם, כדי לדכא את המיניות שלי. זה מאוד מקובל בגור.
כל עוד הלכתי לישיבות היה לי קשה לחשוב באופן עצמאי. זה ממש מזכיר משטרים דיקטטוריים, כשהאזרחים לא מבינים שרע להם. הספקות לגבי האמונה התחילו יותר בגיל 21, אחרי שהתחתנתי. אז כבר הייתי פחות שטוף מוח, והתחלתי להרגיש שעובדים עליי. כבר לא התפללתי שלוש פעמים ביום כמו פעם, התחלתי "לפספס". לפני שנתיים גיליתי את האינטרנט, קניתי מחשב משלי שהיה חסום לגלישה והסרתי את החסימה. הבנתי שאני מאוד אוהב כדורגל, את הפועל תל אביב, והייתי מאזין לרדיו ומדמיין איך זה נראה.
החלק הקשה הוא שאתה מרגיש לא אמיתי, לא עצמך. הלבוש לא תואם אותך, הצורה שבה אתה מתבטא לא תואמת את מה שאתה חושב, אתה מסכים לדברים שגורמים לך סלידה. אנשים לא מודעים למספר האנוסים הגדול בציבור החרדי, במיוחד בגור. המון חברים שלי חושבים כמוני, וגם אם הם מאמינים באלוהים הם כופרים במסגרת החסידית, שבה האדמו"ר הוא דמות אלוהית שיש להישמע לו בכל.
כשאשתי חשדה שמשהו לא בסדר אצלי מבחינה רוחנית, הודיתי וסיפרתי לה הכל. אולי עשיתי טעות, אבל אני שקרן גרוע, וכעת אנחנו בתהליכי גירושין. אני לא יודע מה יהיה אחר כך ואם אצא בשאלה, כי אני רואה לנגד עיני את המשפחה שלי. זאת תהיה מכה עבורם, כתם גדול. בינתיים אני חי לבדי, וזה לא שאני הולך לברים ולמועדונים, אבל אני כן רואה סרטים, קורא, נוסע לבד לטיולים בארץ. אני פוחד מהעתיד, אבל מרגיש קצת יותר חופשי.
"לא סלחתי על המקרה של אסתי ויינשטיין"
יוסף, 39, חסיד מאשדוד
השינוי הגדול קרה לי לפני שנה, כשאסתי ויינשטיין התאבדה. כשקראתי עליה באינטרנט זה זעזע אותי ומאוד נגע ללבי. הניתוק שלה מהמשפחה הפריע לי נורא, והלכתי לשבעה מפני שהרגשתי שהציבור החרדי גרם לה עוול גדול יותר אחרי מותה. הלכו ונפנפו בה כדגל הניצחון, כהוכחה שכל יוצא בשאלה הוא אדם קל דעת, שהם דפוקים בראש. זאת שפלות, לעשות חגיגה מדבר כזה. אחרי הביקור בשבעה הייתי בטראומה והרגשתי שאני לא רוצה לחיות בקהילה החרדית יותר. אני יודע שהסיפור הזה לא השפיע רק עליי, ששאלות קטנות שהיו לאנשים על המערכת נהפכו לגדולות.
אם קודם לכן הרגשתי שאני חוטא כי יש לי ספקות, אחרי המקרה הזה הבנתי שאני יכול לעשות מה שבא לי. בניגוד לאחרים אני עדיין מאמין באלוהים, וגם צם בכיפור ולא אוכל מאכלי ים, אבל אני כבר לא מאמין שהדרך החרדית היא הנכונה. בשנה הזאת גם נפתחתי מאוד לעולם, והיום אני מכבד את כולם - להט"בים, ערבים, פליטים מאפריקה, כל מי שחושב אחרת ממני. זה היה חלק מהשינוי שלי, לזרוק כל מה שהאמנתי בו קודם.
חוץ מזה התחלתי לעשות דברים שלא מקובלים בקרב חרדים, למשל לרכוב על סוסים, משהו שרציתי מזמן. כשאני דוהר על הסוס אני מרגיש חופשי מאוד. התחלתי גם לעשות סקי, ובחורף האחרון נסעתי לטיול סקי לבד. הייתי החרדי היחיד, בהתחלה הסתרתי את הפאות עם כובע, אבל מהר מאוד הפסקתי כי ראיתי שלאיש לא אכפת. אני אוהב את הים מאוד, ולפעמים נוסע לתל אביב ושוחה בחוף לא דתי. הקיץ יצא לי להיות בים רק פעמיים וזה קשה לי.
אני נע ונד בין תחושה שאני חי חיים מלאים לבין התזכורות שיש דברים שאני לא יכול לעשות. רוב הזמן אני מסתדר, אבל בשבתות קשה לי: אני אמנם משתמש בטלפון, אבל הייתי רוצה לטייל בטבע עם המשפחה ואי אפשר. שעות הצהריים בשבת ארוכות, ואז באות המחשבות הקשות יותר, שמגיעות מתוך כעס וכאב. לפעמים אני חושב שאם אמות בתאונה החיים של הקרובים לי יהיו קלים יותר, ואחר כך צוחק על זה כי החיים שלי מלאים בעשייה ואהבה. החיים של אנוסים מלאי סתירות כאלה.
סיפרתי לאשתי הכל, והיא אמרה שכל עוד אני מתנהג כמו חרדי בפרהסיה, היא יכולה לחיות עם זה. אנחנו ביחסים טובים, אבל אני מרגיש שכל הזמן יש לנו ברקסים. פעם הייתי בחוות הסוסים והיה שם זוג שרכב יחד, והצטערתי שזה משהו שלא יקרה לי איתה, כי זה לא צנוע. אנחנו לא הולכים לקולנוע יחד, אין נסיעות לחו"ל, בשמחות שלנו מפרידים בין גברים לנשים. גם קשה לי לשבת בסעודות עם המשפחה המורחבת, כשעולים כל מיני נושאים שקשורים בדת ופוליטיקה של חרדים. אני רוצה לצעוק "המלך הוא עירום", אבל לא יכול.
כשאני חושב על יציאה בשאלה אני רואה לנגד עיני את כל מה שאאבד: את המשפחה, את התמיכה של הקהילה. ומה כבר ארוויח? שלא אניח תפילין? אני כבר היום לא עושה את זה. נקודת ההתחלה שלי בעולם החילוני לא תהיה טובה: בלי בגרות, בלי אנגלית ובלי מקצוע. רבים מהיוצאים מידרדרים לעוני נוראי, ואני גם מבין את אלה שמתאבדים - זה כמו להגר לעולם חדש וזר, זה גורם למשבר נפשי גדול, וזה תהליך שצריך לעשות בהדרגה, בזהירות ועם ייעוץ פסיכולוגי. חוץ מזה יש לי מחויבות כלפי הילדים שלי: אני לא יכול לדפוק להם את החיים. אם יגלו שאני לא אדם מאמין, כשהם יגדלו ויחפשו שידוך הם יהיו סוג ב'.
"לא רציתי שהילדים שלי יהיו נטע זר במשפחה"
רחל, 28, חסידה מירושלים
כבר מגיל צעיר הרגשתי שקשה לי להיות חלק מהחברה החרדית. בכיתה ג' שאלתי את המורה על חוסר ההתאמה בין הזמנים במקרא, והיא פשוט אמרה שאין מוקדם או מאוחר בתורה. חשבתי שזו תשובה מגוחכת. אחר כך, בשנות העשרה שלי, התחלתי להתעניין במעמד האישה והכעיס אותי שבימי התנ"ך התייחסו אליה כאל רכוש. כשהלכתי לסמינר בגיל 14 כל הקירות היו מלאים בציטוטים מהמקורות שמסבירים איך אישה צריכה לנהוג. הרגשתי שאין לי דרך להתבטא, להיחשף, לשיר, להציג, להגשים את עצמי.
כשהייתי שומעת כנערה אנשים מדברים על בואו של משיח, ועל מדינת ההלכה שתקום, שאלתי את עצמי אם אני רוצה בכך. התשובה שלי הייתה שלא. את הזכויות שלי קיבלתי מהמדינה החילונית, ושלטון דתי לא ייתן לי להחזיק רכוש או להחליט עם מי להתחתן. הייתי בת 22 כשהפסקתי להאמין באופן שמקובל על הקהילה שגדלתי בה. החברה החרדית חושבת שיש לה בעלות על האמת ושזאת הדרך היחידה לחיות.
הייתה שנה שלמה שבה התרוצצתי בין אנשים שתפסתי כחכמים וטובים ממני, מלאי אמונה, והייתי בטוחה שיש להם תשובות לדברים שמטרידים אותי. ואז את שומעת שמדברים עליך מאחורי הגב, שאת חופרת ומעצבנת, שצריך להתפלל עליך. אבל אז פגשתי אנוס אחר, ונדהמתי לגלות שאני לא לבד. סיפרו לי שהאנוסים הם נוער שוליים שהחברה החרדית דחתה, שכל מה שמעניין אותם הוא לשכב עם בחורות, שהם מתאבדים בגלל הריקנות, ופתאום גיליתי שזה לא נכון. פתחתי דף פייסבוק מזויף והבנתי שיש המון אנשים שאפשר לדבר איתם, לשחוט פרות קדושות, לשאול אם הם מאושרים או לא.
לבעלי ולי קרה דבר נדיר מאוד: עברנו את התהליך יחד. כשהתחתנו התחלתי לשאול אותו שאלות, והוא לא ידע לענות, והתחלנו לחפש תשובות ולא מצאנו. אני זוכרת שכשהייתי בהריון הראשון ישבנו וצפינו באיזו סדרת משטרה מזעזעת, שבה אב נרקומן מוכר את הבת שלו תמורת מנה, ובעלי אמר לי שבנסיבות מסוימות התורה מאפשרת לעשות את זה. בשנינו התחילה לחלחל ההבנה, אבל לא ההבנה שהכל בשחור - אלא שאין באמת תשובות, שזה לא אמת ושקר, שחז"ל היו פרימיטיבים וחשוכים אבל גם חכמים מאוד.
ואז חשבנו מה נעשה עכשיו. נהיה חילונים? דתיים? רפורמים? ניסינו כל מיני דברים: לא צמנו את הצומות, לא שמרנו שבת, פעם אפילו נהגתי בשבת לים. אבל יכולנו לדמיין את הכאב של המשפחות שלנו, את הילדים שלנו גדלים כנטע זר במשפחות חרדיות אוהבות ומקסימות. המחיר הזה לא היה שווה מבחינתנו.
אני זוכרת שבת אחת שבה הבן הבכור שלנו רצה לשחק בטלפון. עשינו הבדלה כשעוד הייתה שמש בחוץ ואמרנו לו לשחק, אבל הוא שאל אותי "אמא, מתי באמת מוצאי שבת?". הרגשתי נורא, שאני בוגדת בו, שאני אמורה לתווך לו עולם הגיוני ובמקום זה מבלבלת אותו. מאותו רגע החלטנו לשמור את השבת בצורה טוטאלית. אני לא מרגישה רע עם זה, או עם העובדה שהילדים שלי מקבלים חינוך דתי. אני לא יודעת איך לבלות איתם בחוף הים או לקחת אותם לצופים, אבל כן יודעת ליצור זכרונות מתוקים סביב השבת והמשפחה. זה מה שמוכר לי ועושה לי טוב ונעים.
"פנטזתי שמישהו יכריח אותי לחזור בשאלה"
יעקב, 34, ליטאי מירושלים
אני תלמיד בכולל ולא מאמין באלוהים. אני אנוס כבר 14 שנה.
זה התחיל כשבישיבה החבאתי ספרי מתח וכאלה שעסקו בחרדים, של נעמי רגן לדוגמה, שהיה אסור לקרוא. אחר כך, כשהתחתנתי, הפסקתי בסתר לשמור שבת וכשרות. השגתי טלפון נייד שנראה כשר, קניתי סים עם אינטרנט ופתחתי חשבון פייסבוק. אני מתכתב בו עם יוצאים בשאלה ואנשים באותו ראש כמוני, ומרגיש פחות לבד ככה. אשתי לא אוהבת שאני קורא ספרים ולא יודעת על הגלישה, אבל אולי היא שמה לב להתנהגות חריגה. אני מתחבא בשירותים עם הטלפון כדי לדבר בפייסבוק או להתעדכן בחדשות.
הרבה פעמים חשבתי שבסוף נתגרש ואז אהיה חופשי יותר, כי המעמד שלי יהיה של אדם שעושה שטויות, אבל זה לא קרה. אשתי מגיעה מבית אדוק מאוד ולמדה שעליה להעריץ את בעלה, התבטלות שתמיד הפריעה לי. אני רואה את עצמי כפמיניסט, לא יכולתי לראות אותה משרתת אותי, ולאט לאט ההרגלים שלה השתנו. אני חריג בזה, וגם מבחינה פוליטית: אני תמיד מחפש את הדעה ההפוכה ממה שמקובל, ובעבר אפילו הצבעתי לשלי יחימוביץ'. להיות בעל חשיבה עצמאית זה עניין חריג בחברה החרדית, וכלפי חוץ אני מקפיד להיראות כמו כולם, עם הזקן והבגדים.
יש אגדה בעולם החרדי על עמותת ה.ל.ל (עמותה המסייעת ליוצאים בשאלה), שהם תופסים טרמפיסטים ומכריחים אותם להפוך לחילונים. כשהייתי צעיר פנטזתי שזה יקרה לי, כי אני לא אדם שנוקט צעדים, וככל שבגרתי חששתי עוד יותר להפוך לחלק מהעולם החילוני. אני מרגיש שאין לי כלים והכשרה לחיות בו, שומע על מקרי התאבדות של יוצאים בשאלה, ואין לי אומץ. אני לא אדם מאושר. לפעמים אני אפילו מדמיין את המוות שלי, או שקורה למשפחה שלי אסון. זה נורא, אני יודע, אבל רק כך אהיה חופשי.
"מבחינתי תפילות זה למלמל שעתיים דברים משעממים"
דוד, 30, ליטאי מירושלים
מאז שהייתי נער תמיד חקרתי ושאלתי שאלות. חשבתי שזאת מצווה לשאול, שזאת חובתי, אבל ראשי הקהילה נזפו בי קשות ונבהלו ממני. היה לי חבר שהייתי עוסק איתו בשאלות התיאולוגיות האלה, ולפעמים היינו חושבים מה יקרה אם נגלה שכל מה שאנחנו מאמינים בו לא נכון, אם נעזוב את החרדיות או נישאר. לא הייתה לנו תשובה.
אחר כך התחתנתי ולא הייתי זהיר מספיק בחקירות שלי. הלכתי לספריה הלאומית וקראתי המון: ביקורת המקרא, משנה, תורה שבעל פה, פילולוגיה. אנשים התחילו לאיים שיספרו למשפחה של אשתי עליי והחלטתי לרדת מזה, לצנן את עצמי. חשבתי שאני לא מספיק מיושב, שאני קורא מחקר אחד, משתכנע - ואז מחקר שסותר אותו משכנע אותי אחרת. חשבתי שאני צעיר מכדי לגבש דעה.
לפני חמש שנים השאלות שוב התחילו לעלות. הבנתי שאין לי סיבה לחשוב שיש לעולם מנהל, והרגשתי שהכל סביבי מתפורר. הייתי בן 25 אז ושנה שלמה הסתובבתי בעולם כשאף אחד לא יודע מה אני חושב. זאת הייתה השנה הקשה בחיי. הייתי בודד מאוד, הייתי מביט באנשים ותוהה אם מישהו מהם כמוני. זה היה נורא. עשיתי דברים שאני לא אוהב, שלא חשובים לי, ובמקביל הסתרתי מכולם שאני ממשיך לחקור במקום להתפלל.
האדם הראשון שסיפרתי לו היה מורה לאנגלית בקורס לחרדים שחיפשו עבודה. הוא היה בעל תשובה, אבל אדם מיוחד וליברלי והחלטתי לתת בו אמון. אמנם הוא הגיע למסקנה הפוכה, אבל הוא הבין אותי והתעניין בי. שוחחנו חצי שעה אחרי השיעור והרגשתי הקלה עצומה. אחר כך גם גיליתי את האינטרנט.
כשרציתי לספר לאשתי פחדתי מאוד ותכננתי את זה תקופה ארוכה, אבל כשישבתי איתה היא אמרה שהיא ניחשה מזמן. זה היה מאוד קשה לה, היא בכתה, אבל לא העלינו את האפשרות להתגרש. אשתי היא החברה הכי טובה שלי, תמיד היינו מדברים המון על אמונה וגם היא קראה הרבה, אבל השיחה הזאת גרמה לה להיבהל. היא אמנם אמרה שהיא מבינה אותי ולא חושבת שאני רשע, אבל גם שהיא לא רוצה להמשיך איתי את התהליך. אני אוהב אותה ואת המשפחה שלי, ולא יוצא בשאלה כדי לא להתנתק מהם, אבל אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה - לא הייתי מתחתן.
מה שקשה לי בחיים הכפולים האלה הוא שאני לא יכול להגיד מה אני באמת חושב לילדים שלי, שממשיכים להתחנך במוסדות חרדיים. לא רק כי אשתי לא מסכימה, אלא גם כי זה לא יעשה להם טוב ויבלבל אותם. אני לא מכריח אותם לעשות שום דבר, ואם הם באים לבית הכנסת ורוצים לצאת לשחק - אני משחרר אותם. אבל אם הם שואלים שאלות על אלוהים והאמונה, אני מתחמק: לפעמים אני נותן תשובה מסורתית אבל לא החלטית, ולפעמים אני פותח אפשרויות חשיבה אחרות, אבל בזהירות. אני גם מקפיד שהם לא יידעו שאני לא צם בצומות וגולש באינטרנט דרך הסמארטפון. להתפלל אני מתפלל רק כשאין ברירה, בשבתות. לא קל לי למלמל במשך שעתיים דברים משעממים.
אני עובד בעריכת ספרים ומאמרים תורניים, ולדעתי יש לא מעט אנוסים שעובדים בתחום. כשאתה נחשף בישיבה למקורות אתה לומד אותם כאילו הם ירדו מהשמיים, ואז פתאום אתה מבין שאת הטקסטים הדתיים כתבו בני אדם, שלתלמוד יש נוסחים אחרים, וזה מעורר שאלות. למרות זאת, וגם אחרי כל מה שעברתי, אין בי שנאה לעולם החרדי: יש בו עושר תרבותי שאין לקהילות אחרות בארץ, ואני אפילו מצטער שאיבדתי את האמונה. כשהתחלתי לחקור את מקורות ההלכה הייתה לזה משמעות דתית מבחינתי, והיום זה פחות מלהיב. אני מרגיש שהפסדתי משהו גדול.