ליברמן לא פרטנר

בהופעתו אתמול בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אמר שר החוץ אביגדור ליברמן כי מי שמדבר על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו מבין על מה הוא מדבר, וכי במקום לפתור אותו, צריך לנהל אותו. איך מנהל הדיפלומט מספר אחת שלנו את הסכסוך? הוא מאשים את העולם בצביעות, נוסע לעצרת האו"ם ומתנצח עם כל העולם ואשתו, מציע למבקרי ישראל לעסוק בענייניהם הפנימיים לפני שהם מציעים לנו הצעות שלום, מנסה למנוע מממשלות ידידותיות לסייע לפעילותם של ארגונים לזכויות האדם בארץ, מבטל את הסכם ההתנצלות עם ממשלת טורקיה, וכעת גם יוצא כנגד השיחות בין ישראל והפלסטינים המתקיימות בחסות שר החוץ הירדני.

כשליברמן אומר שאי אפשר בנסיבות הנוכחיות לפתור את הסכסוך, הוא אומר למעשה שכאשר מישהו כמותו מתיימר להיות שר החוץ של מדינת ישראל, לצד הליכוד המאוים על ידי חבורת המורדים מימין, ש"ס המסויגת ומפלגת "העצמאות" הבלתי קיימת של ברק - אין פרטנר ישראלי למשא ומתן עם מנהיגות פלסטינית פרגמטית בראשות מחמוד עבאס, המתואמת עם ישראל בהיבט הביטחוני והמתנגדת בתקיפות לכל שימוש באלימות.

נכון, גם בצד הפלסטיני ישנה בעיה לא פשוטה. עזה נמסרה לחמאס על ידי אריאל שרון, ועבאס אינו יכול לדבר בשם מנהיגותה. גם אם ייחתם מחר הסכם שלום מלא עם אש"ף, יהיה צורך ליישמו בתחילה רק בגדה המערבית, ולהמתין לשינוי המצב בעזה. אבל זו עשויה להיות הזדמנות נדירה (איני רוצה לכתוב "אחרונה", כי אני מקווה בכל לבי שאין זו ההזדמנות האחרונה) להגיע להסכם שלום היסטורי עם הפלסטינים, המטפל בכל הבעיות שעל סדר היום בינינו ובינם בדורות האחרונים: גבולות, הסדרי ביטחון, פליטי 1948, עתיד ירושלים, עתיד ההתנחלויות וחלוקת המים בין הצדדים.

זה מעשי, זה יהיה ברוח הצעותיו של קלינטון משנת 2000, יוזמת ז'נבה מ-2003 והמשא ומתן שנוהל בין אהוד אולמרט למחמוד עבאס ב-2008. השינוי שחל בישראל, בעקבות הבחירה המחודשת של הליכוד ב-2006, והקמת הקואליציה בין נתניהו וליברמן, הוא הסיבה העיקרית לכך שאי אפשר להגיע היום להסכם ישראלי-פלסטיני, וזו עלולה להיות בכיה לדורות אם הממשלה הנוכחית תמשיך להנהיג את ישראל גם בעתיד.

אבל אם החלטת שלא לנסות ולפתור את הסכסוך, אז תנהל אותו! ניהול הסכסוך אין משמעו שלא לעשות שום דבר ולהמתין שמשהו טוב יקרה. ניהול הסכסוך הוא הקלה דרמטית בחיי הפלסטינים, הפסקת הבנייה בהתנחלויות או לפחות הפחתה משמעותית ביותר של הבנייה בהן, ביטול נוסף של מחסומים בגדה, מתן אפשרות נוחה הרבה יותר לייצא ולייבא, להקים מיזמים בשטחים ולפתח את הכלכלה, במקום להקשות בכל מקום שאפשר. ניהול סכסוך פירושו שחרור חלק מן האסירים, מתן אפשרות לסטודנטים פלסטינים ללמוד בחו"ל, ניסיון להגיע עם הפלסטינים להסדר ביניים, להעביר להם שטחים מאזור B שבו יש להם רק אחריות אזרחית לאזור A שבו יש להם גם אחריות משטרתית, ועוד אלף דברים אחרים שבהם ניתן להקל על חי היומיום של האנשים הללו, מבלי לסכן את ביטחונה של ישראל.

אבל נתניהו וליברמן אינם עוסקים בכך. הם אינם מנסים לפתור את הסכסוך, ואינם עוסקים גם בניהולו, גם אם בהופעה בפני ועדת החוץ והביטחון נוח לדבר על כך.

>> הטור הקודם שלי: השיחות הנוכחיות לא יובילו לשום מקום
>> נועם שליט, חזור למצפה הילה