הכתבה הזו הייתה אמורה להיות משהו שונה לגמרי. מצחיקה. מטורפת. מרגשת. וגם אופטימית. ראיון בלעדי וחגיגי עם אחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות הקומדיה המודרנית. מחווה הולמת לאדם שיצר כמה מסרטי הקאלט הגדולים בכל הזמנים.

הכל כבר היה מוכן. האיש הסכים. העוזרת האישית הציעה תאריכים. השאלות נכתבו. רעיונות מצחיקים לצילומי סטילס נהגו. צוות הצילום היה ערוך. הבמה היתה מוכנה. ההתרגשות הייתה בשיאה. הנה, עוד מעט זה קורה. טרי ג'ונס - שהמציא את תכנית הטלוויזיה המיתולוגית "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", שביים את סרטי הקולנוע "בראיין כוכב עליון", "הגביע הקדוש" ואת "טעם החיים", שכתב כמה מהמערכונים הגדולים אי פעם ("המשרד להליכות מטופשות", "שיר חוטב העצים"), שגילם דמויות היסטוריות של חבורת מונטי פייתון (אמו של בראיין, האיש השמן המקיא ללא סוף) – אמור היה להתיישב מול הצוות שלנו, בראיון מקיף ראשון לכלי תקשורת ישראלי.

זה לא קרה מעולם.

בתחילה מועד הראיון נדחה. התאריך השתנה. ושוב התעכב. ואז הוקפא. הצוות של ג'ונס מסר שטרי לא חש בטוב ולא יכול להתראיין בשלב זה. ניסינו להתגמש על התאריך, על המיקום - לא עזר. בסופו של דבר חשפה בפנינו העוזרת האישית את הסוד: ג'ונס לוקה במחלה שפוגעת בכושר הדיבור ולכן לא יוכל להתראיין עוד. כעבור זמן מה הודיעה משפחתו לתקשורת שג'ונס לקה בסוג נדיר של דמנציה. הופעתו בטקס קבלת פרס מפעל חיים מטעם באפט"א הבהירה עד כמה מצבו עגום. טרי, האיש שכוחו במילותיו, לא הצליח אפילו להגיד "תודה" ונאלץ להיעזר בבנו, שליווה אותו לבמה והודה בשמו. עין אחת בבריטניה לא נותרה יבשה. בעצם, לא רק בבריטניה.

 

חוגגים את הטירוף שלך, טרי

טרי ג'ונס, בעיניי, היה הדמות הסוטה ביותר במונטי פייתון. חבריו היו מופרעים לא קטנים, אבל קשה להתחרות בדמות הכומר המלוכלך שתוקף נשים, במזכיר המדינה בנושאי חקלאות שמפליא בסטריפטיז (כולל טלטול אבזמי הפטמות), ואיך אפשר לשכוח את הופעת הישבן הענק בשילוט החוצות לסרט "ועכשיו למשהו שונה לגמרי". באופן אישי, חריץ הישבן הזה, בגודל בניין קולנוע גת בת"א, כפה עליי את ההיכרות הראשונה שלי עם מונטי פייתון, רגע לפני צפייה בסרטם הראשון. מעולם, למיטב זכרוני, לא נראה שלט כה בוטה ועוכר שלווה כמו זה של ג'ונס.

ג'ונס, שהיה נראה במבט ראשון כמו ברנש בריטי מהוגן ולא מזיק, תרם לפייתונים את אפקט ההלם. אלמנט ההפתעה, החשוב כל כך לקומדיה, נמתח אצל ג'ונס לרמות אקסטרים. לזעזוע של ממש.

תארו לכם שבשנת 1971, במסגרת סדרת הטלוויזיה "הקרקס המעופף" ששודרה ב-BBC, כתב ג'ונס באחד המערכונים ("תחרות תמצות כתבי מרסל פרוסט") את הדיאלוג הלא יאומן הבא:

מנחה: "אז מה התחביבים שלך?"

מתמודד: "חניקת חיות, גולף ואוננות"

קריין ברקע: "נראה שהמתמודד איכזב עם התחביבים שלו. גולף כבר לא פופולארי היום"

ב-BBC לא עברו על כך לסדר היום והזמינו את החבורה לשיחת הבהרה במשרדי ההנהלה. "אתם בשום פנים ואופן לא יכולים להגיד את המילה 'אוננות' בשידור", פסק מנהל הערוץ. "למה?" שאל ג'ונס, "אתה לא מאונן?".

כשכתב ג'ונס את מערכון מיסטר קרואסו (הסועד השמן במסעדה בסרט "טעם החיים"), אפילו חבריו היו מזועזעים. ג'ון קליז סירב לבצע אותו. בהמשך קליז השתכנע, אבל עד היום, 33 שנים לאחר שנוצר, נחשב המערכון הזה לאחד הקשים לצפייה בכל הזמנים.

המילים של ג'ון קליז, הוויז'ואל של טרי ג'ונס

מונטי פייתון שלטו בשני הכלים החשובים של הקומדיה: ההומור המילולי, שהיה חד ושנון, עם מערכונים מושלמים שכתבו בדרך כלל קליז וגרהאם צ'פמן ("התוכי המת", "מועדון הוויכוחים", "חנות הגבינות"); וההומור הוויזואלי, כליל הטירוף, שעליו היו אחראים לרוב ג'ונס ומייקל פאלין.

ג'ונס הפך למומחה גדול בכתיבת קומדיה, בצילום מדויק (שהרי כל ניואנס משפיע) ובשימוש במדיום הטלוויזיוני כדי לשדרג את ההומור. לא עוד קופסה שמשדרת אלא כזו שהופכת לחלק מהפרודיה. ג'ונס היה למשל מאלץ את צוות הצילום לנסוע הרחק אל ההרים והיערות הנידחים באנגליה, כדי לצלם קטע נוף אחד קצר, שהיה נקטע בכוונה בשידור, תוך שהקריין מכריז: "אנחנו מתנצלים על הקטע הלא קשור הנ"ל. אנו חוזרים כעת לאולפן".

וכך המשיך גם לקולנוע, כשביים שלושה מתוך ארבעת סרטי החבורה. אחרי צ'ארלי צ'פלין, באסטר קיטון, בילי ווילדר וז'אק טאטי, טרי ג'ונס הוא כנראה המשכלל האחרון של בימוי הקומדיה הקולנועית, עד עצם היום הזה.

מכותרות הפתיחה הלא שפויות של "הגביע הקדוש" ("פעם ראשונה שסרט עוד לא התחיל וכבר דמעתי מצחוק", סיפר לי פעם גורי אלפי), דרך הסיום של "בראיין כוכב עליון" בשירת "Always look on the bright side of life", כשהם כפותים על צלבים רומיים בדומה לישו, ועד הפינה הביזארית "The middle of the film" בסרט "טעם החיים", שבה מייקל פאלין, בתלבושת דראג, מודיע לצופים שהרגע הגיעו למחצית הסרט. ג'ונס בלבל ושיבש ללא הרף את כללי המדיום כדי שישרתו את הכאוס הקומי שהחבורה ביקשה ליצור. הכאוס הפייתוני הזה הפך בזכותו למיתוס.

ב-1983 פסקו הפייתונים מלעבוד יחד ופרשו לקריירות נפרדות. ב-1989 הספיקו להצטלם לכמה שניות עבור תכנית מיוחדת לכבוד חגיגות ה-20 לחבורה, בהנחיית סטיב מרטין. זמן קצר לאחר מכן, יום אחד בלבד לפני החגיגות, נפטר גרהאם צ'פמן. ג'ונס כינה זאת "המקרה הנוראי בהיסטוריה של הריסת מסיבה". 

מונטי פייתון בפעם האחרונה יחד. גרהאם צ'פמן החולה, יושב על כיסא גלגלים 1989

גם מחוץ לחבורה יצר ג'ונס קומדיות מצחיקות מאוד. "אריק הוויקינג" (1989), למשל, כלל כמה קטעים קומיים מונומנטליים, כמו זה שבו ג'ון קליז שולח את בני עמו, בדיבור בריטי אדיב, לתלייה על הגרדום. גם בסרט הנהדר "הרוח בערבי הנחל" (על פי ספרו של קנת' גרהאם) יש לא מעט רגעים גאוניים, כמו המונולוג של עורך הדין במשפטו של מר קרפד, הטוען נגדו את כל ההאשמות הקשות ביותר, עד שהשופט מזכיר לו כי הוא בעצם סנגורו של הקרפד האומלל.

תסתכלו על הצד היפה של החיים

במשך כל אותן שנים הודה טרי שהתקופה עם הפייתונים היתה כנראה היפה בחייו. כשדיבר על הישיבות הממושכות, עיניו זרחו. כשנשאל שוב ושוב האם החבורה תשוב ותתאחד, תשובתו השלילית נעטפה בעצב.

"לא נוכל להתאחד", פסק ג'ון קליז כשראיינתי אותו ב-2011. "תדמיין מה יקרה אם נעשה את זה. טרי ג'ונס וודאי ירצה לביים אותנו, ואז מה יעשה טרי גיליאם? יהיה עוזר במאי?". שלוש שנים לפני כן אמר לי על כך גיליאם עצמו: "צריך להפנים שלעולם לא נוכל לחזור להופיע שוב, וזה לא כזה נורא. גם האחים מרקס כבר מתים, אתה יודע".

אלא שב-2014 קרה הלא ייאמן: החבורה הודיעה על קאמבק אחרי יותר מ-30 שנה. "זה קרה בגלל שטרי ג'ונס היה צריך לממן את המשכנתא שלו", סיפר לי מייקל פאלין באותה שנה. "אתה צוחק", הגבתי. "לא, לא. הוא באמת חייב הרבה כסף", השתעשע פאלין. "הוא עבר לאיזור יקר בלונדון וצריך איכשהו לממן את זה". 

זכיתי להיות בשניים מתוך סדרת המופעים הגדולה באולם ה-O2 שבלונדון. לא פחות מ-16,000 איש צפו בכל ערב במערכונים הגדולים שהועלו מחדש. הצחוקים היו רמים, מחיאות הכפיים היו סוערות, והפייתונים, שכבר עברו את גיל 70, היו אנרגטיים וקופצניים. רק טרי נראה חלש מעט. פה ושם אפילו נאלץ לקרוא מהכתוב. "הוא לא נראה מאה אחוז", אמרתי אז לחבריי.

זמן קצר לאחר מכן עלה לאקרנים סרטו החדש של ג'ונס, "“Absolutely Anything, שאיחד את קולותיהם של כל הפייתונים (כדמויות חייזרים שבוחנים האם כדור הארץ ראוי להשמדה). בפועל, הפך הפרויקט לסרטו הקומי האחרון של ג'ונס, וגם היה למעשה הפעילות האחרונה של חמשת הפייתונים שנותרו בחיים.

לפני מספר ימים, רגע לפני יום השנה להקמתה של החבורה (5 באוקטובר 1969), הודיעה משפחתו של ג'ונס שחגיגות יום ההולדת של הפייתונים ייהרסו בפעם השנייה. טרי ג'ונס הולך ומתנתק מאיתנו, המחלה שבה לקה גובה את המחיר. והבשורה המרה היא כפולה, משום שדעיכתו של ג'ונס היא למעשה גסיסתה של חבורת מונטי פייתון האגדית, שאמנם הצליחה להתאחד בלי צ'פמן, אך תתקשה מאוד לעשות זאת ללא ג'ונס.

כאב הלב גדול. אבל אפשר גם להסתכל על ה-Bright side של טרי ג'ונס: 50 שנות יצירה מלאה בטירוף הדעת ששינתה את פני הקומדיה, מאות מערכונים ואינספור משפטי מחץ שכתב וביצע מצוטטים עד היום בכל יום ובכל העולם (“He is not the messiah, he is a very naughty boy!”).

יש האומרים שטרי עדיין מבין את הנאמר לו, מזהה את קרוביו, צוחק ומתרגש מדברים טובים. זו אולי ההזדמנות האחרונה שלנו להגיד לו תודה גדולה על כל הגאונות הזאת, על כל הצחוק המטורף הזה. על כך שהפך אותנו למעט יותר מאושרים:

Our dear and beloved Terry Jones,

We congratulate you for receiving the BAFTA award. We always thought that you are one of the most important people in the history of comedy of all time. This is a good chance to say from all of us – thank you for all the happiness you brought. We love you.