למה האזרחים לא מאמינים למשטרה?

מפכ"ל המשטרה, רב ניצב יוחנן דנינו, זומן לאחרונה לשאת דברים בכנס התקשורת באילת. הוא צוטט שם כמי שאומר שאמון הציבור במשטרה אבד. הסיבה לכך, לטענתו, היא שבשעה שהמשטרה רדפה אחרי עבריינים, היא שכחה להיות קשובה לאזרח שומר החוק. צריך לכבד את דנינו על אמירתו, משום שנדמה לי שהוא המפכ"ל הראשון בתולדות משטרת ישראל שהעז להודות בקול רם במה שברור כבר הרבה מאוד שנים: הציבור בישראל אכן לא סומך על המשטרה.

אבל הבעיה נמצאת בחלק השני של הדברים אותם השמיע דנינו, בו הוא קובע כי מדובר בחוסר תשומת לב מספקת של השוטרים כלפי האזרחים. נדמה לי שכאן איבד דנינו את אמון הציבור פעם נוספת. רוב אזרחי ישראל אינם נוטים להאמין למשטרה מסיבה פשוטה הרבה יותר, גם אם לא נעימה, לא נוחה ולא כזו שהמפכ"ל מסוגל או רוצה להניח על השולחן באותו אופן אמיץ בו הניח את עצם אובדן האמון.

וזו הסיבה: יותר מדי שוטרים, חוקרי משטרה וגם קצינים בכירים נתפסו בשנים האחרונות בקלקלתם. מי מהם ששכח לומר אמת או את כל האמת על דוכן העדים, מי מהם שעיגל פינות באופן אחר כדי לצלוב אזרחים ולהביא להרשעתם בכל מחיר. ולא מדובר רק על שוטרים שהועמדו לדין או הורשעו, אלא דווקא על כאלה שהצליחו לחמוק מלתת את הדין על מעשיהם הבלתי נסבלים משום שהוכחת הדברים קשה כקריעת ים סוף. ותוכיח פרשת מע"ץ כי אכן אלה הם פני הדברים: רק מקץ שנים רבות, ורק כאשר אחד החוקרים הסכים לפתוח את פיו, התגלתה השערורייה במלוא עוצמתה, עת פעלו חוקרי משטרה באופן מחפיר לשם הרשעתם של חפים מפשע.

שכרון הכוח של השוטרים

אפשר שהמפכ"ל אינו מודע לכך, אבל אזרחים רבים מדי מוצאים עצמם מעורבים בפרשות פליליות, שמסתיימות לא אחת ללא כתבי אישום. כל שנותר הוא החשדות הצעקניים של השוטרים וימי המעצר שמיהרו שופטים לספק למשטרה כדי למצות את החקירה. החיים בישראל הופללו כבר לפני שנים, וזרם הולך וגובר של אזרחים מוצא עצמו נדרש לעמוד מול המשטרה כדי להסביר את מעשיו שלו או לשמש עד ביחס למעשים של אחרים.

אזרחים אלה נתקלים בחוסר היושר, האטימות, אי החוקיות והאמביציה השלילית של שוטרים, המבקשים להוכיח בדרך לא דרך את טענותיהם כלפי אזרח כזה או אחר, לעיתים כדי ליהנות מעליה בדרגה ולעיתים מתוך שכרון כוח. אמנם תופעה עגומה זו נבלמת אי פה אי שם על ידי הפרקליטות, אולם היא רחבה מדי ומושרשת בפעילותה של המשטרה עד שאין מושיע של ממש.

השוטרים נמנעים מלרשום תלונות של אזרחים

לבעיה זו צריך להוסיף עובדה עצובה נוספת. דיווחי המשטרה כאילו אחוזי הפשיעה בירידה נשענים על מדיניות משטרתית עקומה ופוגענית, שהחלה טרום עידן דנינו, והמטיפה לשוטרים להימנע מלקבל ולרשום תלונות של אזרחים. כשהמשטרה מדברת על אחוזי פשיעה, היא מונה את מספר התלונות שהוגשו, וליתר דיוק את מספר "פרטי האירוע" בעגה המקצועית, שנרשמו על ידי שוטרים. לכן, כל תלונה שלא נרשמת היא הישג נטו למשטרה, אבל הפסד ברוטו לאזרחים. התוצאה לעיתים כה אבסורדית, עד שלא אחת קציני משטרה מודים כי הם נמנעים מלקבל תלונה של אזרח מתוך חובתם להגשים את המדיניות הסודית של המשטרה להפחית את מספר התלונות הכולל.

שוטרים שנוהגים באופן הזה לא יכולים ליהנות מאמון הציבור בישראל. אין לזה דבר וחצי דבר עם הנכונות של המשטרה להיות קשובה לאזרח שומר החוק. כדי שאפשר יהיה לדבר על אמון כלשהו של הציבור במשטרה, מישהו יצטרך לעשות קצת יותר מאשר להקשיב לאזרחים. הוא יצטרך לפטר חוקרי משטרה שסרחו, להסביר לחוקרים צעירים שתפירת תיקים נגד אזרחים היא לכל הפחות אופציה גרועה, שייצוג המשטרה בבית המשפט נושא עמו את החובה להגיד את האמת גם כשאינה נוחה, ולבסוף אף לאתר דרך אחרת להוריד את רמת הפשיעה.

הואיל וכמה מחבריי הטובים ביותר, כמו שאומרים, משרתים במשטרה, הרי למענם ולמען האמת, ולא אך כדי לצאת ידי חובה, ראוי לעולם לסייג ביקורת נוקבת הלוכדת ברשתה את כולם כל הזמן, ולהזכיר, כי יש גם שוטרים הוגנים והגונים, גם אם מספרם נמוך מכפי שהיינו רוצים.

>> למה שוטרים מפזרים הפגנות באלימות?
>> לעיתונאים אסור להוציא דיבה, לשוטרים כן