גשם של דמעות (צילום: realsimple.com)
והכל בגלל קצת גשם | צילום: realsimple.com
פעם נהגתי להתעצבן על התשתיות המחורבנות בישראל, שלא עמידות בפני קצת גשם. הצפות באיילון אחרי כמה ימי סערונת קטנטונת שהאמריקנים אפילו לא היו טורחים לתת לה שם? באמת? הפסקות חשמל? נחלים שוצפים ברחובות מרכז תל אביב, שמקשים מאוד על פעולות פשוטות לכאורה כמו חצייה לצד השני? מכוניות שטות בשלוליות ענק בישובים מודרניים לכאורה? אנשים מחולצים מבתיהם השוקעים על ידי מסוקי יחידות חילוץ מובחרות? והכל בגלל קצת גשם?! כן, גם אני נהגתי בעבר להתעצבן.

לא הפעם. לא מאז שאח שלי עבר להתגורר עם משפחתו בעיירה חמודה מרחק 40 דקות נסיעה באוטו ממנהטן. מבחינתי הוא גר במדינת עולם שלישי. ואני לאו דווקא מדבר על מה שקרה לו במהלך הוריקן "סנדי" שהלם לא מזמן בחופה המזרחי של אמריקה. ניחא. כלומר, שבועיים בלי חשמל זה המון זמן לדעתי גם אחרי סופת הוריקן. אבל נגיד. איכשהו. בכל זאת, הוריקן. לא צחוק. אבל אח שלי כבר מזמן נאלץ להצטייד בגנרטור פרטי. כל חורף אנחנו מקבלים ממנו לעתים תכופות מיילים שכמו נכתבים מאזור מלחמה שכל סממני הציוויליזציה שלו נחרבו מזמן והממשל שלו קרס, או חדל מתפקד, או פשוט עסוק במשחקי גולף בפלורידה.

המיילים מודיעים לנו שאי אפשר להשיג אותו בטלפון, ולא ידוע מתי התקשורת הסלולרית או הקווית תתחדש. הוא, אשתו ושני ילדיו ניבטים מצילומים אפלוליים מבוצרים בסלון הקפוא, כי אין הסקה, ואין חשמל, וגם הגנרטור לא מועיל, לבושים במספר שכבות של מעילים וסוודרים, מכורבלים יחדיו בשמיכות צמר עבות, בחושך, עם אור קלוש של מספר נרות שהולכים ואוזלים, מחייכים באומץ אבל גם בייאוש מסוים, כי לא קל לחיות במדינת עולם שלישי. קצת שלג, קצת גשם – ואין שם כלום. לא חשמל, לא טלפונים, לא חום. כלום. ואין עם מי לדבר. לא רשות מקומית, לא חברת חשמל מקומית ופרטית.

סכר קרוטון (צילום: realsimple.com)
סכר קרוטון, נעים להכיר. ולא, הוא לא תמיד עומד בלחץ | צילום: realsimple.com
לפעמים, כשנמאס להם, אנחנו מקבלים צילום מהאוטו, תקועים בפקק – לא של משפחות מתוסכלות בדרכן למוסדות לימוד ולעבודה, אלא של פליטים לכל דבר בעניין, שיירה אינסופית של פליטים, שנמלטים על נפשם מאזור אסון מוכה גורל. אלה אמנם פליטים ממעמד בינוני גבוה, ישובים במכוניות חדישות, עם סנדוויצ'ים טעימים וכרטיסי אשראי, ובכל זאת פליטים. אין לי מספיק ידיים בשביל למנות את מספר הפעמים שהמרתף של אח שלי נהפך למאגר מים שיכול לפתור את בעיית החקלאים בישראל בעונה שחונה.

לא חסר שם מים, בעיירה השלווה קרוטון-און-הדסון. מה שחסר שם זה משהו שימנע ממנה להפוך לעתים תכופות בכל חורף מקרוטון שעל גדות ההדסון לקרוטון שבתוך ההדסון. ועם כל הכבוד לנחל איילון שהרשים אותנו בימים האחרונים, ההדסון הוא גוף מים מעט עוצמתי יותר ממנו. והוא מאוד אוהב את המרתף של אח שלי. הוא חומד אותו לעצמו. ואין מה שיעמוד בדרכו.

באמריקה מתייחסים לכולם כמו שבישראל מתייחסים לערבים

עם כל האמריקניזציה של החברה הישראלית – עדיין נותרו כמה הבדלים לטובתנו. נכון שממדי הסולידריות החברתית אצלנו דומים לאלה של אמריקה, אבל בכל זאת יש לנו את לבנת פורן, למשל. כלומר – חלית? נפצעת? לבנת פורן תעזור לך לקבל פיצויים. ואילו באמריקה – חלית? נפצעת? תמות.

לא רק שאין שם רווחה, גם תשתית ציבורית אין. הבית שלכם נהפך לאתר הצילומים של "ארמגדון במצולות 4"? תפטרו את זה עם יוזמה אישית. ותיהנו מהסרט. או תשלחו צילומים לאוסף הדאחקות הגלובליות של "דברים מחרידים שהטבע עשה לגויים" של דני רופ.

לגזענים שביניכם נסביר את זה כך: באמריקה מתייחסים לכולם כמו לערבים מטייבה או באקה-אל-גרביה, ולא נותנים להם תשתיות סבירות. במייל האחרון שקיבלנו מאח שלי הוא דיווח בשמחה שהחשמל חזר לפעול בתום 12 שעות ניתוק בלבד. פה אפילו בטייבה מרגישים מקופחים אם אין חשמל 12 שעות (מה הם, אזרחים סוג ג'? הם בסך הכל סוג ב', לא פחות).

אני מפציר באחי שיסיימו את השליחות שלהם בעולם השלישי ויחזרו למזרח התיכון הנאור. מילא אם הם היו באפריקה, היינו מקבלים צילומים של הילדים משחקים עם קוברות בסוואנה. אבל כל זה רק בשביל האיל רב ההוד בעל הקרניים השופעות שעומד בשלג בחצר ונושף מנחיריו אוויר מהביל על החלון? טוב, האמת, איך שלא מסתכלים על זה, את זה אין בטייבה (אבל אם ישרתו בצבא ויעמדו ב"תקווה" – יקבלו, למה לא).