פעם חשבתי שחוק הפוטושופ הוא בעיקר שטויות: טיפול בסימפטום (גל אדיר של שנאה וחוסר סיפוק מגופן שמביא נשים ונערות לפגוע בעצמן) ולא בבעיה (החדרה בלתי פוסקת לראשן של נשים שהשווי שלהן נמדד באברי גופן). אני עדיין לא משוכנעת שמיגור הפוטושופ הוא מה שיסייע לנשים להתגבר על היחס המחפיר שאנחנו מאמצות בשמחה כלפי עצמנו, אבל אחרי ששוחררו לתקשורת התמונות הלא-מרוטשות מסט קמפיין ההלבשה התחתונה האחרון של אסתי גינזבורג – אני מוכנה לשים על עצמי אפוד זוהר ולהתפקד למשמרת הפוטושופ השכונתית, רק תגידו לי באיזו קומה הישיבה.
בתמונות שפורסמו מהסט נראית גינזבורג מפוקסלת אך שונה בבירור מדמותה המצולמת פוסט-גרפיקאי. הבטן שלה איננה כה שאובה פנימה, עד שהיא מבליטה את עצמות האגן, והירכיים שלה אשכרה נמצאות שם. לא מדובר בניואנס קטן של שיער שעף בזוית לא מתאימה או כתפייה מונחת לא נכון; הגרפיקה המתחרעת פשוט שינתה לחלוטין את גופה.
איך יכולה כל אישה בת-דעת לחזות בשקר הגס הזה בהתהוותו ולא לרסק ספל מלא קפה על הקיר בצעקה ויקינגית? קיבינימט, אסתי גינזבורג מוכרת לי סטנדרט שאפילו אסתי גינזבורג לא עומדת בו!
שלא תבינו אותי לא נכון, גינזבורג רחוקה מלהיות הנבל בסיפור. אולי היא הייתה צריכה לעשות מעשה קייט וינסלט ולדרוש ייצוג אמין ונטול פוטושופ של גופה, אבל בכל זאת מדובר בבחורה בת 22 שמתפרנסת מדוגמנות, אי אפשר לדרוש ממנה לעשות את מה שעשתה שחקנית מבוססת בת 28.
לפי הדיווחים, גינזבורג לא רצתה צלמים על הסט, ומי בעצם יכול להאשים אותה? היא בוודאי לא קבעה את הסטנדרט לפיו גופה הטבעי והיפה בעצם עבה ומכוער, ואבוי לה אם מישהו יתעד ויפיץ אותו כפי שהוא באמת.
תרמית הפירמידה
לא, גינזבורג לא קבעה את הסטנדרט, אבל היא בכל זאת מוכנה לשחק לפיו את המשחק, כפי שכולנו, במעין טרגדיה ידועה מראש, עושות. 100% מסך הדימויים הנשיים שאנחנו נחשפות אליהם מדי יום אינם מייצגים נשים נאמנה. גם אם לא נעשית עבודת פוטושופ (הרשו לי לפחפחחח), עדיין מדובר בשעות של איפור-שיער, תאורה מחמיאה, מאוורר-על ותפאורת השף. כולנו יודעות את זה, אבל מסכימות להשעות את חוסר-האמונה עד המוות ובלבד שנאמין שאנחנו יכולות להיות שוות משהו, כי מי שנראית ככה – היא באמת שווה משהו.
תרמית הפירמידה הזו קורסת לתוך עצמה עם תמונות כמו אלו. אופס, אף אחת לא נראית לגמרי ככה. אין מנוס מהמסקנה שאף אחת מאיתנו פשוט לא שווה כלום, אפשר לחזור לעבודה. נשמע אבסורד? זה הרי בדיוק מה שהסטנדרט הבלתי אפשרי מנסה לייצר, קוביית זכוכית של ערך עצמי נמוך שגם דיוויד קופרפילד לא יכול למצוא את דרכו החוצה ממנה.
אלו חדשות ישנות, ועדיין שום דבר לא השתנה. לגינזבורג משלמים כדי שנחשוב שהגוף שלה נראה אחרת, ומי שמשלמות את המחיר האמיתי הן אנחנו, כל יום, בכרסום הבלתי פוסק בערך העצמי שלנו ובחיים שממתינים להתחיל אחרי הדיאטה, הניתוח הפלסטי או טקס הוודו התורן. אני לא מתכוונת לציית לסטנדרט שנועד לדפוק אותי, ואתן?