הזעזוע, אפילו עצם האפשרות לזעזוע, טומנים בחובם כידוע אלמנט מזכך, בעיקר בחברה בה יחס התושבים-אלימות מזנק בקפיצות של דקה. התדהמה הקולקטיבית, הפעם מעניין מזוויע באמת, מעידה כי בכל זאת עוד לא מעדנו והשתטחנו בשטח הרחב שמעבר לסף הקהות המוחלטת. בכל זאת, אין עבודה שאומרת פסיכופת כמו ביתור ואריזת גופות. קשה להתווכח עם גופה ערופה.
אבל זה היה כבר לפני שלושה ימים: נצח נצחים וארבעה עידני קרח במונחים אינטרנטיים, ובעוד שאינני יכולה לתייג בוודאות מתי זה התחיל, ביומיים האחרונים שמה מחתרת הרשת את טלפיה על תיעוד הגופה המבותרת ונכון לרגע זה, אם יש לכם וואטסאפ, רוב הסיכויים שקיבלתם את התמונה עצמה או לפחות, מי מכם שאוחז בחברים מנומסים, הצעה להצצה.
בעלי לב חלש? כנסו, כנסו
זה לא רק שהציבור המוואסטאפ מתעצל בדמיון מודרך פחות ממסובך של גופה ערופת ראש, אלא שמשום מה איש לא חשב שהתשוקה לבהות בגופה עם סימני החבלה, ולהוזיל את המוות האלים של האישה הצעירה והאלמונית בעוד כמה מונים בכל פעם, הוא משהו שיש להתבייש בו מול הקבוצה או בכלל לרסן אותו מטעמים מצפוניים.
כשאת או אתה בבית, לבד עם המכשיר, ואין שום נסיבות שעלולות לחבל בתשוקה הראשונית לראות את הדם, שנמצא מרחק הקשה קלה בלבד – מספיקה שנייה של חוסר מודעות והיעדר ביקורת עצמית כדי להיחשף לדימוי הכי אלים שאפשר; ומה זו שנייה בשביל אנשים שמעבירים את רוב חייהם ככה?
אלא שמרגע שהרשיתם לעצמכם את ההצצה, אתם כבר לא יכולים לטעון לזעזוע. לא אחזתם בסכין, אבל הרי חלפה בכם צמרמורת של עונג כשהסמארטפון עצר לכמה שניות להוריד את התמונה. הזדעזעתם, התרגשתם, ואז תוך שניות הדימוי התיישן, הפך משעמם ועברתם הלאה. אולי נקפה בכם אשמה והרגעתם אותה בצידוק מחקרי ("אנטומיה זה מעניין") אבל רוב הסיכויים שאפילו זה לא, ושהקטע המרגש הבא כבר היה לזעזע בעצמכם קבוצת חברים אחרת.
חופש המידע הוא סוגיה כבדה ומורכבת, שאין מקום להיכנס אליה עכשיו. השאלה היא למה בכלל צריך אכיפה במקום בו אדם אמור להיות מסוגל לקבוע לעצמו גבול, ומה זה אומר שכמעט אף אחד כבר לא עושה את זה (לא מסוגל? לא רוצה? נו, כאילו שיש הבדל). זה תוכן אחד שהשתתפתם בו והפך אתכם לאלימים יותר, ואין לכם אפשרות לקחת את זה בחזרה.
בחיי, אין לי מושג למה כותבים על התכנים האלו "לא לבעלי לב חלש". הרי ברור שכל החלשים יהיו הראשונים להיכנס.