קייט וינסלט מתפשטת (צילום: thesun.co.uk)
מתברר שהעירום שלה איננו אמצעי אמנותי. קייט וינסלט | צילום: thesun.co.uk

זה לא הולך להיות פשוט, אתם מבינים, אני מאוד אוהבת את קייט וינסלט. מדובר בשחקנית נהדרת, נבונה ומרשימה שבעוד 20 ומשהו שנה תיכנס למסדר הכבוד של מריל סטריפ. להתחיל להתווכח עם דברים שצהובון הסאן הבריטי מדגיש מתוך ריאיון איתה, כשיש רבנים שפוסקים שפוליגמיה זה מקובל אם נפלת על עקרה, זה קצת עקום, אני יודעת. עם זאת, וינסלט נפלה לפח תרבותי ששווה התייחסות, לפחות יותר מטיפוס שאידיליית הנישואין שלו מבוססת על אומדן שוויה של אישה בעיזים.

"אני מתפשטת בסרטים כדי להעצים נשים", הצהירה וינסלט בריאיון לסאן, מה שמיד הפך לכותרת הריאיון (שעסק גם באימהות ובמשחק, אבל בואו לא ניטפל לפרטים כאן) בסאן עצמו ובאתרים ברחבי העולם. וינסלט הצהירה "אין לי שדיים מושלמים, אין לי אפס צלוליט, ואני מקומרת גזרה", ואחר הוסיפה "אם זה משהו שמעצים נשים, זה נהדר. ברמה תת-מודעת אני חושבת שזו הסיבה שהרשיתי לעצמי להיות עירומה על המסך כל כך הרבה פעמים".

בואו נריץ רגע אחורה: אין שום סיכוי שווינסלט התיישבה בכיסא המרואיינת, נשענה קדימה והצהירה "אני מתפשטת בסרטים כדי להעצים נשים!" בטרם הסתובבה וביקשה אספרסו. לא, היה זה המראיין שהרגיש שחשוב לשאול את וינסלט על העירום שלה, והעורכים שלו שבחרו לפתוח בפסקאות אלו את הריאיון. שיהיה ברור מה כאן התמה המרכזית.

האם וינסלט באמת עושה כל כך הרבה עירום קולנועי? האם השוטים שלה גרפיים מאלו המקובלים בקולנוע האמריקאי המסחרי? האם הם בוטים באיזו צורה שיכולה להפתיע אותנו, המופצצים בכ-15 תמונות סמי-פורנוגרפיות של נשים בדקה? נו, ברור שלא. אבל וינסלט התפשטה לצורך תפקידים שבאמת לא היו יכולים לעבוד בלי עירום ("נער קריאה" זוכה האוסקר, למשל) ומעכשיו היא חייבת לנו דיבור על השדיים והתחת שלה. אם היא לא הייתה רוצה לדבר עליהם, היא לא הייתה צריכה לחשוף אותם. הם נחלת הכלל, ושתגיד הללויה שאנחנו בכלל מוכנים להסתכל.

האישה שלא פחדה לצאת דאבה

ועיקר החדשות: מתברר שהעירום של וינסלט איננו אמצעי אמנותי, אלא כלי לרומם את רוחן של נשים באשר הן. אכן, אין דבר שמרומם אותי יותר מאשר שיח שמתמקד בצלוליט. מודה – מדובר בנקודה בעייתית. נשים זקוקות למודלים פיזיים בריאים ומציאותיים מאלו המוצגים באופן רווח כיום, המעוותים את תפיסת המציאות וגורמים לכולנו לכלות את זמננו על מחשבה והתעסקות בצמצום הגוף. מצד שני, הרבה יותר ממה שאנחנו זקוקות לעוד קמפיין של דאב ("אני היספנית ושמנמנה, קנו סבון!"), נשים זקוקות להוכחה שהן מסוגלות להוויה שערכה בתרבות גבוה יותר מסך של פטמות וגרביונים.

עם כל הכבוד לירכיים האחוריות של וינסלט (ויש כבוד), האם זה באמת מה שאמור להעצים אותי בדמותה? מה עם העובדה שמדובר באחת השחקניות המוערכות, המגוונות והמדויקות ביותר, שלא נראה שאי פעם התפשרה על היושר האמנותי שלה? אוסקר אחד וחמש מועמדויות? עצמאות מקצועית? כלכלית? זה שווינסלט לא מתנצלת ולא מתעכבת על הצורה שלה זה נהדר, אבל זה עדיין לא אומר שצריך לסכם את הבחורה ב-"קייט וינסלט, האישה שלא פחדה לצאת דאבה".

כמה פחד מעוררת האישה החזקה והחדה הזו, שבכל פעם שהיא פותחת את הפה צריך להזכיר לה ולכולם שהיא ממש מחוץ לסטנדרט הפיזי הבלתי-אפשרי של ימינו, ולהדביק לה איזו אג'נדה? מה היה קורה אם לא היינו מתעכבים ומייצרים אייטמי-לווין לגבי היקף המתניים שלה? האם מישהו דיבר על השינוי בגובה הישבנים של דיקפריו מאז טיטניק?

וינסלט, בפעם הבאה שאת מעוניינת להעצים אותי, כשכתב חצוף שואל אותך מה האג'נדה הפוליטית מאחורי הגזרה שלך פשוט שאלי אותו בחזרה מה האג'נדה מאחורי שלו. אם הוא מתעקש ושואל לגבי מסר ל"נשים אמיתיות", אמרי לו אחת ולתמיד שנשים אמיתיות לא באמת צריכות שיספרו להן שהן קיימות; הן רק רוצות שיפסיקו להתעסק בקיום שלהן כאילו הוא תופעה שיש להידרש אליה ויתחילו סוף סוף לספר להן משהו מעניין.

>> הטור הקודם שלי: מה קרה גברים, נלחצתם שאנחנו מודדים אתכם?
>> מנחם בן, אסתי זקהיים שמנה מדי בשבילך?