מה כל כך מצחיק בשואה?

אתם לא יודעים איזו נסיעה עברתי עכשיו - היו ים פקקים, נתקעתי שעות על הכביש, ממש שואה. אז נכון, הפירוש המילולי של המילה "שואה" הוא אסון נוראי, קטסטרופה, חורבן; ובשביל כל יהודי הקונוטציה המיידית היא מלחמת העולם השנייה, בה נמחו מיליונים של אנשים בכלל ויהודים בפרט. אז איך השתרבב לעברית השימוש הסלנגי והיומיומי הזה, כאילו מדובר ב"באסה" או ב"דיכאון"? השימוש הכל-כך קל במילה הכל-כך קשה פותח צוהר לאינסוף בדיחות מקאבריות, וככל שמתקרב יום השואה אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי האם יש לזה מקום.

במשך שש שנים מיליוני יהודים ואחרים הובלו ברכבות של בהמות אל עבר גטאות, שם היו כלואים כחיות משק ללא תנאי סניטציה, בלי מזון, בשלילה מוחלטת של חופש לעבוד או לקיים את עצמם. אין זה רק הרצח הבלתי נתפש של 6,000,000 יהודים, שהרי אם עכשיו יהיה שימוש בנשק להשמדה המונית שימחק את כל היהודים במדינת ישראל, לא יהיה באקט הזה אפילו חלקיק מהמפלצתיות שבמלחמת העולם השנייה. השואה בעיניי היא ההתעללות הבלתי אנושית אשר ספגו בני אדם עקב היותם צוענים, הומו-סקסואלים, יהודים, לוקים בתסמונת דאון ובאופן כללי, שונים מהנורמה כפי שראה אותה היטלר.

הרבה אומרים שמה שחשוב הוא הזיכרון, ושבדיחות שואה הן גם דרך לזכור. אז אני תוהה, אם עצם הזיכרון הוא זה שחשוב, מדוע שלא נעשה גם בובות קטנות עם שפם שחור ואצבע מאשימה, כאלו שלוחצים להן על הבטן ובתמורה הן מצייצות בגרמנית "יודה"?

שתי דקות צפירה וטיול ליד ושם

פעם נהגתי לומר שאי אפשר לעכל את המשמעות של השואה מכיוון שהיא הייתה כל כך הרסנית ועצומה, ולכן מוכרחים להשתמש בהומור על מנת להתמודד עם הקיום שלה. בסך הכל, גם רוברטו בניני עשה את זה בסרט "החיים יפים". אבל האם ההומור עצמו באמת משאיר על כנו את משמעות המילה הזו, או רק את הקליפה הריקה - מילה שמתארת "קטסטרופל'ה", "חורבנון" או אפילו "באסה"? ובכלל, איזו זכות יש לנו, כמי שלא חיו אלפית מהסכנה או הקושי, להתבדח בנושא? הרי בניני לא השתמש בבדיחות שחורות, הדמות שגילם בסרט השתמשה בהומור בכדי להתמודד עם התקופה, וזה משהו שונה לחלוטין.

מה הקשר שלנו לשואה? אני למשל לא הכרתי נספים, המשפחה שלי לא מדברת על התקופה ההיא כי אלה שחיו את המלחמה היו ילדים צעירים כשהיא תמה וזוכרים מעט מאוד. אין לי תמונות של סבתא שלי בתור ילדה גרומה עם עיניים שקועות, או סיפורים על חיפושים אינסופיים אחר קרובים שנעלמו. הזיקה שלי ליום הזה היא רק מתוך קיומי כיהודית בישראל. זיכרון מובנה דרך לימודי היסטוריה, קריאה, מצבות וטקסים. לרוב האנשים נותר עוד פחות, וזה מסתכם בצפירה בת שתי דקות וטיול ל"יד ושם".

אז אם זה כל מה שנשאר, אולי ביום הזה צריך להפסיק לשתף פעולה עם זילות השואה. אם בכל השנה אנחנו משתמשים במילה כדי לתאר את איחור הרכבת ביום ראשון, אז אולי בשתי דקות הצפירה אפשר יהיה להתעסק ברצח של קורבנות שהיו בדיוק כמונו, גם אם אין לנו שום קשר אליהם. מבחינתי, מי שלא מרגיש את זה, שלא יעמוד בצפירה כלל. וזה לא רק עצם הזיכרון שחשוב, כי הזיכרון הוא רק קליפה. לעמוד בזמן הצפירה שנועדה להזכיר שנאת חינם, סדיזם, ציות עיוור, איבוד ההומאניות, בתוכנית שכמעט וצלחה, ולחשוב על רשימת המכולת - זה לפספס את המטרה בצורה הכי נלעגת שיש.

>> הטור הקודם שלי: תנו לי לבחור אם לאכול חמץ
>> דורון נשר דווקא כן מספר בדיחות שואה