עד לפני שנה חשדתי בדתל"שים. כיהודי מאמין, שבשנים האחרונות חזר בתשובה, החל לחבוש כיפה סרוגה, ונשאב אל תוך עולם של תוכן, ערכים ושפע רוחני אדיר – לא הבנתי מה גורם לאנשים שגדלו בבתים דתיים לעשות את הדרך ההפוכה. תמיד חששתי שהם גילו איזה סוד שעדיין לא עליתי עליו, איזה חור שחור בתפישה היהודית שהם לא יכולים לעבור עליו בשתיקה.
בשיחותיי עם דתל"שים, הבנתי בכל פעם מחדש שהבריחה מהדת מקורה בבורות, עצלות או בחוויות לא נעימות מול הממסד הדתי, אבל הספק בכל זאת המשיך לקנן. הרי רובם המכריע עדיין מאמין באלוהים, אז למה הם התנערו מקיום המצוות שהוא נתן?
ספרה החדש של העיתונאית פוריה גל-גץ, "הדתל"שים – מסע אל עולמם של דתיים לשעבר" (הוצאת עם עובד), הפיל לי את האסימון: אין שום אג'נדה משכנעת בדתל"שיות. למעשה, בדיוק להפך. הם לא גילו שום סוד גדול, הם סתם הרימו ידיים. עם כל הכבוד, אף אחד לא ישכנע אותי שעדיף לוותר על ערכים יהודים לטובת תרבות מערבית מועתקת, שהמושגים "לשון הרע", "שמירת העיניים" ו"הכל לטובה" לא נכללים בלקסיקון שלה.
דרוש: נימוק משכנע
הספר של גל-גץ ערוך במקצועיות, ומתוך מבט סוציולוגי מעמיק, רב רבדי ומורכב. הוא מאגד ראיונות ושיחות עם דתל"שים, רב, איש אקדמיה, איש טלוויזיה ואורי אורבך אחד – כולם נדרשים לנושא מאספקטים שונים ומגוונים. קראתי אותו בנשימה עצורה, גם כדי להבין את המניעים של אלה שעזבו את הדת, ובעיקר כדי להימנע מטעויות בחינוך הילדים שלי.
אבל ככל שהתקרבתי לסוף, לא מצאתי שום נימוק משכנע. לא בטענות של אחד הדתל"שים על השמרנות המינית בחברה הדתית (על הלכות צניעות שמעת יקירי?); לא בסיפורים על מחנכים שמפעילים יד קשה בבתי הספר (אולי בגלל זה מערכת החינוך החילונית נראית כמו שהיא נראית); לא במילותיה של אחת המרואיינות, על כך ש"מחשוף ופוש-אפ אלה דברים שהצלחתי לאמץ רק בשנים האחרונות" (אכן, ממש הפסד שלא התחלת עם זה כבר בגיל 13), ולא בסיפור על מתנחל לשעבר שפנה לקיצוניות ימנית ואז פנה לקיצוניות השנייה. חיפשתי טענות שיותירו אותי פעור פה, חיפשתי תובנות מאלפות, חיפשתי אנשים שיש להם אמונה כנה במה שהם עושים, אבל מצאתי טענות ילדותיות כלפי העולם הדתי, גיבובים מופרכים שלא מניחים את הדעת ולא מסבירים אם זו אג'נדה חלופית, או שסתם לא היה להם כוח לקום לתפילה בשבת בבוקר.
חלק מהתלונות של המרואיינים על העולם הדתי פשוט מעליבות את האינטליגנציה, ואני אומר זאת בעדינות. אחד מהם סיפר שאמא שלו נכנסה לטירוף ניקיונות לקראת פסח, הסתובבה עם צינור והרטיבה את כל המשקופים. זאת סיבה לשפוך את התינוק עם מי האמבט? אין חילונים שהם חולי ניקיון?
ומול הטענות על ההתנהלות הלקויה של איזה מנהל בית ספר – האם אין מנהלי בתי ספר חילונים שהיושרה היא לא בדיוק נר לרגליהם? מתברר שרוב הדתל"שים נפלו בפח ידוע: הם ייחסו תכונות של אנשים פרטיים למגזר שלם. אי אפשר לבסס כך אמונה, וגם לא כפירה. בכל מגזר יש אנשים טובים ורעים, חכמים וטיפשים, שמנים ורזים, ומורים ששואלים למה לא הגעת לתפילה בבוקר או למה לא הגעת לשעת אפס. אם יש פקידה לא נחמדה במס הכנסה, זה לא אומר שאפשר להתחיל להעלים מס. אם יש מורה גרועה לאנגלית, זה לא אומר שאפשר לוותר על לימוד השפה. נקודת האמת עצמה צריכה להיבחן, לא האנשים שסביבה.
אלוהים, איפה אתה?
יש דתל"שים שעוזבים את הדת בגלל חוסר חיבה להלכה. היא נראית להם קטנונית מדי, דווקאית ומגבילה. הייתי ממליץ להם לקרוא את הספר "הגדר הטובה" של הרב חיים נבון (שנחשב, אגב, לליברלי), שם הוא מסביר את חשיבותה הקריטית של ההלכה היהודית. אם לא תהיה הלכה, גם בפרטים הקטנים, איך נדע כיצד עלינו לנהוג כיהודים, ומה המסגרת שלנו במחויבות כלפי הקב"ה? איך נדע לשמור שבת ללא כל הפרטים הכביכול קטנוניים? ובכלל, הרתיעה הזו מפני מחויבות נראית לי מוזרה. הרי ממילא רובנו חיים כל העת במחויבות לעבודה, למשפחה, להורים, לילדים, לחשבון הבנק ולחברה. אז פתאום המחויבות למי שברא אותנו ונתן לנו רוח חיים היא זו שמעיקה יותר מכל?
גם הטענות כלפי הדיוק של ההלכה מופרכות. יש מקומות שבהם חייבים לדייק, וכשאיזה צעיר בשנות ה-30 לחייו מבטל בהינף יד פסקי הלכה של הרמב"ם, של ר' יוסף קארו ושל שאר גדולי העם היהודי לדורותיו – יש בכך התנשאות, שלא לומר חוצפה, כלפי מי שלמד וחקר טיפה יותר ממנו.
בסופו של יום, לספר יש כשל אחד גדול: הוא כמעט לא עוסק בשחקן המרכזי במשוואה – אלוהים. למרואיינים היה כנראה יותר דחוף לדבר על כל מה שמסביב, ולא על העניין עצמו. למעשה, הספר לא עונה על שאלת מפתח: האם היום אתם מאמינים? ואם לא, מתי קרה השבר, ואיפה איבדתם את עצמם בתוך היהדות? תשובות אין.
אמונה היא לא תכשיט שאפשר לשים ולהוריד מתי שמתחשק. אין לי בעיה עם אדם שמודה שהוא מאמין, אבל פשוט חלש מכדי לקיים אורח חיים דתי. כשמבקר הספרות אריק גלסנר מודה ש"הלוואי שיכולתי להאמין ולהיות חלק מהקהילה, אבל אני לא יכול. במובן הזה, חזרה בשאלה היא לא מתכון מומלץ" – אני בהחלט מבין אותו ומעריך את הראייה הכוללת שלו. אבל כשחלק גדול מהדתל"שים בספר מנסים להציג אג'נדה שהיא בעצם נון-אג'נדה, וכוללת הדחקה סתמית של כל מה שגדלו עליו – אני סוף סוף מבין מה הם גילו שאני עוד לא גיליתי: את חוסר הנכונות להתפשר על תאוות החיים החומריים בעולם הזה.