למה אני לא מראה לילדים די.וי.די. חילוניים

בתקופה האחרונה אני מוטרד מאוד מחינוך הילדים שלי (שלושה במספר, ועוד שניים בדרך). ברחוב אני רואה ילדים בכיתה ה' עם תספורות של פאנקיסטים ודיבור של ראשי ארגון פשע, ומפחד לעבור בסמוך אליהם שמא ישלפו לעברי דוקרן; בלילות יושבים ליד הבית שלנו נערים עם גופיות, נרגילות ובקבוקי וודקה, כאילו מדובר בבילוי הכי טבעי בעולם לבני גילם; וברחובות מסתובבות ילדות בנות 11 עם חולצות בטן, שמדסקסות על ג'אסטין ביבר כאילו היה חבר שלהן מהכיתה, ומוטרדות לאן לצאת ביום שישי הקרוב.

מטריד אותי, באמת מטריד אותי, חינוך הילדים שלי. גם מההיבט הערכי (כיבוד הורים, מצוות צדקה, מידות טובות וכו') וגם מההיבט התורני. אני חולם שהדמויות הנערצות עליהם יהיו של צדיקים ואנשי אָמָנה, ולא סופרמן וספיידרמן; שישכילו לא לעשן, לא לגעת בסמים, לא להתקרב לאלכוהול; שבגיל ההתבגרות ישמרו נגיעה ולא ייכשלו בדברים אסורים שבינו לבינה; שיקראו ספרים תורניים ולא שורות סטטוס מטופשות בפייסבוק; שבמקום למהר למסיבה אחרי הקידוש בשבת, ימהרו לשתף אותנו במה שעבר עליהם השבוע. בקיצור, כל הדברים שחסרים לדור הנוכחי, האומלל כל כך, שההורים לא יודעים איך להתמודד איתו, ולא מבינים מה גרוע כל כך בפינוק חסר הגבולות או בהזנחה של הילד לטובת העבודה והקריירה.

מה יעזור להם לראות את פינוקיו?

אחת השאלות היא למה לחשוף את הילדים. יש לנו אינטרנט בבית - אבל כשר (אינטרנט רימון), שמסנן תמונות ותכנים לא צנועים. יש לנו טלוויזיה - אבל היא לא מחוברת לאף ערוץ אלא רק לדי.וי.די. הילדים רואים תכנים תורניים (ערוץ מאיר לילדים, התוכנית "צור משלנו" של ערוץ הידברות, שבו אני עובד, וכמובן די.וי.די תורניים כמו "מלכהלי", "החברים של נתי", "בגן של דודו" ועוד), לצד תכנים ניטראליים כביכול - "הדרדסים", "סמי הכבאי", "בלי סודות", "דורה", "דובוני אכפת לי" ועוד. כמובן שתכנים לא צנועים ולעתים גם חצופים כמו "טיף וטף", "יובל המבולבל", "קופיקו" ועוד, לא נכנסים אלינו לבית כבר כמה שנים טובות.

לתומי חשבתי שהשילוב הזה בין תוכן תורני לבין תוכן חילוני-אך-סביר, הוא האופטימלי, אבל לאחרונה למדתי שלא זה המצב. הבעיה בתכנים הלא תורניים מתחלקת לשתי נקודות עיקריות. ראשית כל, אני ואשתי חשבנו לעצמנו - אם כבר הילדים מבלים מול הטלוויזיה או המחשב, למה שיצפו בתוכן שלא באמת תורם להם, בלשון המעטה? מה זה יעזור להם בחיים אם הם יראו את פינוקיו בועט בקופסאות שימורים בבטן הלווייתן? האם הם באמת יפנימו את המסרים של דובוני אכפת לי? ואם הם יכירו את החיה העונה לשם "עצלן" בתוכנית של דייגו - הם באמת יהיו אנשים טובים יותר?

בקיצור, לא חראם על הזמן? ממילא הם נחשפים לעולם החול בחוץ, ממילא יש להם משחקים רגילים כמו לכל ילד, אז למה לחשוף אותם לדברי חול גם כאן? אם כבר הם רובצים מול הטלוויזיה, שילמדו דברים קצת יותר מועילים, שיצפו בקליפים עם מסר אמיתי (ולא בנוסח "כמה כיף לקפוץ ולרקוד"), שילמדו מושגים חשובים בעולם היהדות. ובמילים אחרות - אם אפשר לשתות מים מסוננים עם ויטמינים, למה להסתפק במי ברז רגילים, עכורים בחלקם?

אני שונא דרדסים!

את הבעיה השנייה חווינו בשבוע שעבר. התחוור לנו, ובדרך הלא ממש נעימה, שתכנים לא תורניים, שלא עברו פיקוח אמיתי, תמיד עלולים לטמון בחובם בעיות, גם אם הם מסתתרים תחת אצטלא חינוכית. זה התחיל כשאחד הילדים שלנו התחיל לחקות את רגזני מהדרדסים, ולהגיד על כל דבר "אני שונא..." עם הבעת הפנים הידועה, המשיך כשהקטן שלנו חבש את הקסדה של סמי הכבאי והוריד את הכיפה "כי גם לסמי אין כיפה", והסתיים ביום שישי האחרון, כשהבכור דפק לאחיו מטאטא בראש בגלל שעכשיו הוא פיראט. ומאיפה הוא מכיר את הפיראטים? לא הייתם מאמינים: מדובוני אכפת לי. לא פחות. איזה חינוך דגול.

לכן החלטנו לערוך מהפך קטן בבית שלנו: העפנו סבב נוסף של די.וי.די עם תכנים לא תורניים, העברנו למחסן ספרי ילדים שאין בהם לא מוסר ולא השכל, והפסקנו את המנוי באתר הילדים "הרפתקהופ", שחוץ מלשמש כבייביסיטר ממכר ולא ממש חינוכי, לא תרם לנו כלום בקיץ האחרון. השארנו את המנוי ל"הסוד של מיה" החינוכי יותר ול"ערוץ מאיר לילדים" כמובן, קנינו כמה ספרי קומיקס דתיים כדי לחזק את הממד הזה בספרייה של הילדים, אבל בעיקר נותרנו מבולבלים.

ולמה? כי עדיין לא מצאנו את התשובה הסופית לחינוך הילדים, למרות שנדמה לנו שאנחנו די בכיוון. בינתיים אנחנו מנסים לדבר איתם המון, להחדיר בהם ערכים, אמונה ואהבת השם, להחדיר בהם את אהבת עם ישראל, את אהבת התורה, למנוע פינוקים מיותרים (גם אם הם בוכים במרכזי קניות) ובעיקר להתחזק בעצמנו וכך לתת דוגמה אישית. וחוץ מזה? המון תפילות. המון.

האם "הדרדסים" ו"דובוני אכפת לי" טובים לילדים שלכם? מחכים לתגובות שלכם

>> הטור הקודם שלי: יורם קניוק, לא רוצה להיות יהודי? לא צריך
>> החינוך הדתי צבוע, החילוני גרוע